לתפוס מיקרופון ולבכות

ספורט ופוליטיקה מעורבבים זה בזה ללא תקנה; מוסיקה ופוליטיקה קצת פחות. אבל על המידה שבה הפוליטיקה נולדת מן המוסיקה קיבלנו תזכורת אתמול בלילה באירוויזיון. הזוכה במקום הראשון, נציגת אוקראינה, ג'אמאלה, הציגה בפני העולם את שנת 1944. זו כנראה הדרך היחידה ללמד היסטוריה של עמים קטנים ורחוקים: לתפוס מיקרופון, להחזיק בו חזק, ולבכות.

מה קרה באירופה ב-1944? זה קל למדי. הצבא הסובייטי הדף את הגרמנים מאדמת ברית-המועצות והתחיל את מצעדו עקוב הדם אל ברלין; בעלות הברית נחתו בנורמנדיה ושחררו את פריז; ורכבות הובילו את יהודי הונגריה אל אושוויץ, בקליימאקס של שואת יהודי אירופה.

מה עוד קרה ב-1944, בשוליים המזרחיים המרוחקים של אירופה? קשה להאמין שתחת דגלן של בעלות הברית התרחשה שואה נפרדת, באמצעים דומים, עם תוצאות סטטיסטיות דומות. שבעה עמים קטנים, או קטנטנים, הועלו על קרונות בקר חתומים, ונשלחו אל מחוזות רחוקים במרכז אסיה ובסיביר. שישה מהם היו מוסלמים, השביעי היה בודהיסטי; ארבעה מהם היו דוברים של לשונות טורקיות.

אין לנו מספרים חד-משמעיים, אבל הערכה מקובלת מעמידה את מספרם של המגורשים על קצת פחות ממיליון, ובערך רבע מהם נספו במהלך הגירוש או זמן קצר אחריו. לא חיכו למגורשים תאי גז ומשרפות, וגם לא הוצאות המוניות להורג. אבל תנאי הגירוש ונסיבותיו הבטיחו תוצאות גנוצידיות. זה מה שקורה כאשר בני אדם מגורשים אל הכפור באמצע החורף ללא הכנה.

שיתוף-פעולה קיבוצי

הגירושים התחילו באוקטובר 1943 והסתיימו בנובמבר 1944. המגורשים היו, על פי הסדר, הקאראצ"אים של צפון הקווקז, הקלמיקים של דרום רוסיה, הצ"צ"נים, האינגושים והבלקרים של צפון הקווקז, הטאטארים של חצי האי קרים, בני עמה של ג"אמאלה, ולבסוף טורקים מסחטים (Meskhet).

על כולם פקד סטאלין עוון של שיתוף-פעולה קיבוצי עם הגרמנים. קרים וחלקים של צפון הקווקז אמנם נפלו בידי הגרמנים החל ב-1942, ונרשמו מקרים לא מעטים של שיתוף-פעולה איתם. בקווקז התחילה מלחמת גרילה נגד השלטון הסובייטי עוד לפני בוא הגרמנים. קווקזים וטאטארים הצטרפו ללגיונות זרים של הוורמאכט, הצבא הגרמני הסדיר, שצורפו אחר כך אל "הכוח הלוחם" של האס.אס.

אבל מספרים עוד יותר גדולים של ילידים לחמו בשורות הצבא הסובייטי, לא פעם בגבורה יוצאת דופן. ילידים גם השתתפו בפעולות גרילה נגד הגרמנים.

שיתוף-הפעולה לא היה תוצאה של אהדה לתורות גזע נאציות. רוב משתפי הפעולה ממילא לא ידעו עליהן. הן היו תוצאה של דיכוי מסיבי בידי המשטר הסובייטי ב-20 השנה שקדמו לפלישת היטלר. הפולשים הגרמניים טיפלו בטאטארים של קרים ובצפון קווקזים בכסיות של משי (מעט מאוד משי ליהודים, אם כי בקווקז חוסלו בעיקר האשכנזים. היהודים ההרריים, ממוצא פרסי, ניצלו בזכות מחלוקת בביורוקרטיה הגרמנית על הסיווג הגזעי הראוי להם).

הטאטארים חוזרים

הגירושים לא היו ידועים בשעתם, ומכל מקום לא עוררו שום רושם במערב. ברית-המועצות של סטאלין הייתה שותפת הכרחית במאבק נגד היטלר. גורלם של המגורשים היה לוט לחלוטין בערפל עד אחרי מות סטאלין. מעט התחילו הניצולים לחזור לבתיהם בקווקז מסוף שנות ה-50 ואילך, וחודשו חבליהם האוטונומיים לכאורה.לא כן הטאטארים. רק ב-1967 המשטר ביטל רשמית את אשמת הבגידה הקיבוצית נגדם, אבל לא הוסר האיסור על חזרתם. רק בשנותיה האחרונות של ברית-המועצות הם התחילו לחזור. משקמה אוקראינה העצמאית, ב-1991, חזרתם הפכה לנהירה המונית. ב-1994, מספר הטאטארים בקרים היה גדול ממספרם 50 שנה קודם, ערב גירושם.

נוכחותם של הטאטארים הייתה לצנינים בעיני רוסיה. היא בהכרח הקטינה את חלקם של הרוסים האתניים באוכלוסיה הכללית. הטאטארים הוחזקו כבעלי ברית טבעיים של הלאומנים האוקראינים. אבל כל זמן שחצי האי קרים היה חבל אוטונומי בתוך אוקראינה קצרה ידה של מוסקבה מלפגוע בהם.

"גיס חמישי"

זה השתנה לאחר הפלישה והסיפוח לפני שנתיים ויותר. מאז, עשרות אלפי טאטארים נמלטו מחצי האי. ארגוניהם היציגים נרדפו, והם התלוננו על איומים. חלק מאדמותיהם הופקעו. תחנות הרדיו והטלוויזיה שלהם נסגרו. כוחות הביטחון פשטו פעם אחר פעם על בתי ספר טאטאריים, על מסגדים ועל ארגונים פוליטיים (http://tinyurl.com/crimea-tatars-tv).

יושב ראש הפרלמנט של קרים הכריז בשנה שעברה: "המערב, באמצעות אוקראינה, ניסה לקרוע את קרים מרוסיה באמצעות הטאטארים. הם שימשו כגיס חמישי". זה ניסוח שעצר את נשימתם של הטאטארים. לשון דומה שימשה את סטאלין ב-1944, כדי להצדיק את הענישה הקיבוצית של הטאטארים ואת הניסיון לחסלם.

הטאטארים אינם זרים בקרים, ולא זה מקרוב באו. מדינה טאטארית רבת-כוח התקיימה בקרים במשך 400 שנה, עד כיבושה בידי רוסיה, בסוף המאה ה-18. הטאטארים אפילו העניקו לקרים את שמה ("מצודה", בלשונם, הקרובה מאוד אל הטורקית).

דם טאטארי

ההיסטוריה הארוכה של יחסי הרוסים והטאטארים מסובכת מכדי שנדון בה כאן. די לציין שיש קבוצות אחדות של טאטארים ברוסיה. העיקריות הן אלה היושבות לאורך נהר הוולגה. איבה, מלחמה וגם ידידות ושותפות-גורל שימשו בערבוביה. בעיני הטאטארים הם מייסדים שווי-זכויות של המדינה הרוסית. הרבה "דם טאטארי" זורם בעורקי רוסיה, כפי שמעידים תווי פנים, שמות וגם מזג.

היחס לטאטארים של קרים, כמו גם לעמים דוברי הטורקית בצפון הקווקז, היה כרוך ב-300 השנה האחרונות במסעי ההתפשטות של רוסיה דרומה. היעד הרוסי המוצהר היה להגיע יום אחד עד קונסטנטינופול, הלוא היא איסטנבול. טורקים קטנים וטורקים גדולים עיכבו את ההתקדמות, והיו טעונים טיפול. מלחמות חמות וקרות ציינו את יחסי הרוסים והטורקים, לאחרונה ממש תחת הנשיאים פוטין וארדואן, שחדלו לדבר זה עם זה בשנה שעברה. הטאטארים הם רק כלי קטן בלוח השחמט.

ברית-המועצות ביטלה את צווי הגירוש של סטאלין. רוסיה של ילצין התנצלה עליהם רשמית. אבל זה לא מנע את רוסיה מלאסור מלחמה על הצ"צ"נים שוחרי העצמאות בדיוק בשנה ה-50 לגירושם. שלטים ענקיים עם הספרות "50" קישטו את רחובות גרוזני כאשר הפגזים הרוסיים התחילו ליפול בדצמבר 1994.

ברוסיה של פוטין אין מקום ואין חשק לרגשי אשמה או חרטה. הצלחת הפזמון של ג"אמאלה באירוויזיון היא הפתעה לא נעימה בארץ התופסת את עצמה כקורבן העיקרי של אי צדק מידי זרים. עכשיו עלולים ילדים רוסיים לשאול את הוריהם מה בדיוק קרה ב-1944, ולמה. לא נעים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny