פעם שלישית גלידה?

1. שניים אוחזים. בכיסא. דוד ברודט רץ לקדנציה שלישית בראש בנק לאומי והוא עומד לקבל אותה; יפתח רון-טל פעל במרץ לקדנציה שלישית בראש חברת החשמל, למעשה רביעית ברצף בראש חברה ממשלתית גדולה - והצליח.

2. כל המניות של שתי החברות הללו מוחזקות בידי הציבור. המניות, אגרות החוב, במישרין ובעקיפין, כמו גם נטל העלויות, תעריפי החשמל, עמלות ומרווחים; החוב - 75 מיליארד שקל בחשמל, וההבטחה הסמויה/גלויה שהממשלה-ציבור הם הביטוח הכי בטוח של כל הבנקים.

חברת החשמל, המונופול של ישראל, הכי מונופול שמונופול יכול להיות, הכי מנצל את כוחו המונופוליסטי, היא "חברה ממשלתית" - כלומר של הציבור שמיוצג על ידי הממשלה. בפועל, אם יופעלו מדדים אמיתיים, מדובר בחברה פושטת רגל. כל ילד שנולד חייב ברגע היוולדו 10,000 שקל עבור הוצאות החברים בחשמל. לאומי הוא המחזיק במחצית מהכוח הפיננסי הריכוזי של ישראל. זהו תאגיד ללא גרעין שליטה, כלומר: השליטה בו כול כולה היא בידי בעלי המניות, כלומר הציבור. בפועל מי שמנהל הם מנהלי הבנק. בנק של מנהלים.

שאלה ראשונה: האם לבעלי המניות טוב ונכון לקבל את השניים לקדנציה נוספת? שאלה שנייה: מה עשו השניים כ"כ טוב לבעלי המניות שלהם כדי לתת להם להמשיך לעשות את כל הטוב הזה; שאלה שלישית: האם הם למדו את לקחי שתי הקדנציות הקודמות, כך שיידעו להוביל את השינוי הנכסף בכל תאגיד - לאומי וחח"י - לטובת בעלי המניות שלו.

3. שני אירועי בחירה פעם שלישית מלווים בסיפורים על בחינות, בדיקות, שיקול דעת מעמיק של ועדות ציבוריות בראשות שופט בכיר, הצבעות ועוד. במציאות זה אחרת - ועדת המניות של לאומי, שבסמכותה להחליט בשם הציבור מי יישב בדירקטוריון הבנק שלו, פועלת כשליחה רשמית של בנק ישראל והפיקוח על הבנקים, ושליחה מעשית ורוחנית של הנהלת הבנק והדירקטוריון הקיים שלו. דובר בנק ישראל הוא המעביר את תגובות הוועדה ש-2 מתוך 5 חבריה הם, על פי חוק, דירקטורים פעילים ונבחרים של הבנק. הוועדה כבר נשענה (אוטומטית?) על חוק הבנקאות המאפשר כהונה של 9 שנים ליו"ר, והמליצה על קדנציה שלישית לברודט. האסיפה הכללית תתכנס בסוף חודש זה. אין סיכוי שלא תצביע עבורו.

4. בחברת החשמל: בהתאם לאותו שיח מתקדם על שיקול דעת ובחינה של חברי הוועדה למינויים שפועלת לצד רשות החברות הממשלתיות - המציאות היא שכל סמכות ההחלטה נתונה בידי שני שרים, פוליטיקאים - שר האנרגיה, יובל שטייניץ ושר האוצר, משה כחלון. מה שרוצה אולי לומר שיש גם מחשבה עמוקה, אולי פילוסופית, אולי חברתית, מתקנת, אפשר מהפכנית, או כל דבר אחר שכחלון את שטייניץ אוהבים לייחס לעצמם.

שטייניץ, האחראי המיניסטריאלי על חברת החשמל, החליט היום; כחלון, הרי לא ישבור את הכלים דווקא על תפקיד יו"ר חח"י, אז יחתום איתו.

הנוהל המקובל בחברות ממשלתיות הוא לא יותר משתי קדנציות ליו"ר, ובטח שלא ברציפות. באוגוסט 2007 מונה רון-טל ליו"ר חברת נמלי ישראל. חברה ממשלתית, חברת האחזקות של נמלי הים. בספטמבר 2010 עבר ממים לחשמל ונכנס לתפקיד נחשק יותר - יו"ר חברת החשמל. לקראת 2013 פעל במרץ אצל השרים, בעיקר יובל שטייניץ אז שר האוצר, במישרין וגם בעקיפין באמצעות חברים במפלגה, וקיבל קדנציה שנייה. רון-טל, אלוף (במיל'), הוא קמפיינר ברמה. לעצמו. הוא נצפה באירועי בית של חברי ליכוד וראשי רשויות מקומיות, שהפכו, אולי מעצמם, ללוביסטים חמים שלו מול שטייניץ ומול החבר לשעבר במפלגה כחלון. כי חבר הרי תמיד נשאר חבר. רון-טל, אומרים, דואג למדינה והוא רק רוצה להישאר עד גיבוש הרפורמה, כדי להבטיח את תחילת יישומה. אחר כך, אומרים, ישתחרר בשמחה מה"מילואים" וירוץ "לעשות לביתו".

5. אז מה הם עשו לבעלי המניות בשתי הקדנציות הראשונות? דוד ברודט לא רצה להבין אף רמז שבעלי המניות שלו, הציבור, רמזו לו. שנים על שנים מדברים על ההגזמות בשכר מנהלי הבנקים שהוביל את שכר הפיננסים, שהוביל את שכר מנהלי החברות הציבוריות. בשנת 2000 הקים שר המשפטים, יעקב נאמן, את הוועדה שלו. בתחילת 2012 הוגשו ההמלצות. בדצמבר אותה שנה נכנס תיקון 20 לחוק החברות שאמור היה לשנות מהותית את אופן התגמול לנושאי משרה בחברות ציבוריות וחברות אג"ח. גם לבנקאים, כמובן, רק שאלה התכנסו מאחורי המילה "אופן התגמול", התעמקו, יחד עם עורכי דינם הבכירים, בפרוצדורה, אבל התעלמו במכוון מהמהות.

כך קרה שברודט כיו"ר הדירקטוריון הוביל במו ידיו לתמורה של 8.2 מיליון שקלים למנכ"לית רקפת רוסק עמינח ב-2015, מה שנגזר מזה שכרו שלו - 5.8 מיליון שקלים. כך קרה שברודט, כחבריו, (אבל ממנו ציפו ליותר), "אנסו" את המדינה לחוקק חוק בעייתי, אבל הכרחי, של הגבלת שכר הבכירים במערכות הפיננסיות.

האם הוביל, בשם בעלי המניות שלו, את התייעלות המערכת? קיצוץ עלויות? מהלכים שיביאו לאיזושהי תחרות? הוא כנראה בטוח שכן. "הרפורמות הן קרב ישן שיגרום נזק", אמר רק לפני חצי שנה. ולא נדבר על הטיפול בפרשה שנגעה לעידוד ותמיכה בלקוחות האמריקאים להעלים הכנסות ולהימנע מתשלומי מסים בארה"ב. ברודט לא היה שם כשזה קרה, אבל הוא בהחלט ליווה את ההליך מול השלטונות האמריקאים שנגמר במאות מיליוני דולרים מהבנק לקופה האמריקאית - בלי אף שם של לוקח/ת אחריות. אחר כך הוא גם לא התאמץ מדי לחייב את המנהלים שקדמו לו להחזיר ולו חלק מהבונוס העשיר והכבד שקיבלו בכל אותן שנים גם בגין אותה פעילות בלתי חוקית שהבנק נקנס עליה.

6. יפתח רון-טל. הוא שמר על חברת החשמל כמו שחברת החשמל יודעת לשמור על עצמה. תמיד לטובת 13,000 אנשיה, ובעיקר 10,000 הקבועים בה, ולא לטובת בעלי המניות שלה - הציבור. משבר אחר משבר, בזבוז רודף בזבוז. חברה שמקפידה להישאר לא יעילה, מה שעולה לבעלי המניות שלה מיליארדי שקלים, עם חוב תופח במכוון (ככל שהחוב גבוה יותר ככה משרד האוצר מבוהל יותר ורץ להזרים ביטחונות מפחד שייפגע דירוג האשראי של ישראל), אלפי עובדים מיותרים, הפרשות עתירות הון בחסות ההנהלה לקרנות פנסיה הזויות ושערורייתיות שהחברה המציאה לעצמה ועבור עצמה, חלוקת שכר לא חוקי, מה שקרוי "חריגות" שכר מתמשכות, ימים שלמים בחורף שעבר עם אלפי משפחות ללא חשמל, מנהלים שמתנהלות נגדם חקירות על קבלת שוחד, ועוד כהנה וכהנה.

לזכותו של רון-טל ייאמר שלדבר ולהצהיר הוא דווקא מקפיד, תמיד לטובת הציבור ובעיקר לצד האינטרסים הציבוריים של אלה שעוד יחתמו לו על המינוי. מה רוצים ממנו? אומרים אנשי החשמל - הוא לא פחות טוב מאלה שקדמו לו ולא מאלה שיבואו אחריו. הם רק נכנסים וכבר יודעים איפה מרוחה החמאה. מה שנכון - נכון.

השאלה היא האם לא התפספס היום הסיכוי למשהו לגמרי אחר. לשינוי. האם בעלי המניות לא ציפו ליותר מדי משטייניץ כשר אנרגיה, שיעז גם לעשות - לא רק לדבר.