לא נותן לעובדות לבלבל אותו

אתמול (ב') הוכרע גזר הדין החמור נגד הזמר קובי פרץ. מיד לאחר שהודיעה השופטת לימור מרגולין-יחידי על החלטתה לשלוח את פרץ לשנתיים מאסר בפועל בגין הרשעתו בהעלמות מס בהיקף של כ-5 מיליון שקל, נפתחה על השופטת ועל הפרקליטות מתקפה מתוזמרת.

עורך-דינו של פרץ, חיים לוי, טען כי להכרעת דין אין מקום, וציין כי "אמת ושקר הם מושגים אבסולוטיים שאנחנו לא בוחנים אותם". אחד מחבריו של הזמר טען כי "פרץ הוא לא אדם שמסוגל לשבת בכלא". העיתונאית עירית לינור ואחרים התלוננו על כך שפרץ נשלח לכלא בגין עבירות שהן בסך-הכול עבירות מס.

הסנגור עו"ד אורי קינן הפליג למחוזות אחרים, כשכתב בכרטיס הפייסבוק שלו ש"יותר קשה להגיע לבית המשפט ולהישפט על עבירת מסים כאדם ממוצא מזרחי ולא מקושר ל'מילייה' הנכון". ואלה הן רק כמה דוגמאות.

לפרץ יש זכות מלאה ומוקנית לערער על גזר הדין, וטבעי שהוא ינסה למלט את עצמו מעונש המאסר. אבל לכל אותם מקטרגים ותוקפים של ההחלטה, נזכיר כמה עובדות בסיסיות:

קובי פרץ, כך פסק בית המשפט, גנב מקופת המדינה - ובכך בעקיפין מכל אחד ואחת מאיתנו - סכומי כסף אדירים. בזמן שהציבור הישר, משלם המסים, מפריש מכספו מדי חודש לטובת הקופה הציבורית, גם כאשר הוא מתקשה לגמור את החודש ולפרנס את משפחתו - בחר פרץ, שהרוויח עשרות אלפי שקלים עבור כל הופעה, לנהוג אחרת. פרץ בחר לשקר, להעלים, לגנוב - לא כדי לשרוד או להתפרנס בכבוד, אלא מתוך תאוות-בצע וכדי להשיג לעצמו חיי פאר ועושר.

עשרות אלפי גנבים קטנים, מסכנים ומוכשרים הרבה פחות מפרץ נשלחים מדי שנה לבית הכלא בשל מעשיהם. רבים מהם הם נרקומנים, נפגעי אלימות, חסרי בית, אלכוהוליסטים, אנשים שביצעו פשעים בעיקר כי החברה זרקה אותם לשוליה - אך עדיין הם נדרשים לשלם עליהם במאסר מאחורי סורג ובריח. את הרחמים כדאי אולי לשמור להם. אותם יש לשקם. על מצליחנים עשירים שגונבים מיליונים רק בשל תאוות-בצע, אפשר לרחם פחות.

נושא נוסף שנשכח כנראה מתוקפי גזר הדין הוא שפרץ יכול היה למלט את עצמו בקלות מעונש המאסר. לפני כחודשיים חשפה כתבת המשפט והמיסוי ב"גלובס", אלה לוי-וינריב, כי פרץ דחה הסדר טיעון מקל, שהוצע לו על-ידי הרשויות, שהסכימו שלא להעמיד אותו לדין פלילי ולנהל את הסכסוך במישור האזרחי בלבד. בכך דחה פרץ את גלגל-ההצלה שניתן לו (בדומה לנשיא לשעבר, משה קצב, אך להבדיל מהעבירות), ולקח על עצמו את הסיכון כי ילך לכלא.

במילים אחרות, בניגוד לטענות שהפרקליטות ורשות המסים התעקשו למצות את הדין עם פרץ בשל פרסומו, מוצאו ו/או מכל סיבה אחרת - הן כלל לא התעקשו על כך, אלא היו מוכנות לוותר על המאסר, בתמורה להודאה בחלק מהעבירות ותשלום קנס.

ועוד נקודה: לאורך הדרך, וגם לאחר שכבר היה ברור לפרץ ולעורכי דינו שהוא נתפס בקלקלתו, ואפילו לאחר הרשעתו, סירב פרץ לקבל אחריות על מעשיו.

כפי שכתבה השופטת, זכותו של נאשם לכפור במיוחס לו, ואין בכך כדי להביא להחמרה בעונשו, "אך אין הוא יכול ליהנות מההקלה ומההתחשבות הניתנת למי שלוקח אחריות על מעשיו, מביע צער וחוסך זמן שיפוטי".

פרץ ומשפחתו נהנו ממיליוני השקלים שצריך היה פרץ לשלם כמס למדינה מהכנסותיו. הוא יכול היה להסיר את המחדל באמצעות החזרת הכספים למדינה, בלי לוותר על טענותיו, אך בחר שלא לעשות כן.

בשלב הערעור אולי כדאי לפרץ ולמקורביו להפסיק להתלונן ולהתבכיין על היחס אליו, לקבל אחריות על המעשים, וכמובן, להפנים את המסר שנועד לכולם - להפסיק לגנוב.