מה לעשות בממשלה רעה

ברזיל, הדמוקרטיה הרביעית בגודלה בעולם, לא ידעה איך להיפטר מממשלתה. הפופולריות של הנשיאה דילמה רוסף גלשה אל סביבות 10%. סקרי דעת הקהל חזרו והראו, שרוב הברזיליאנים קצו בה ובמפלגתה. גילויים מסמרי שיער על שחיתות מלווים משבר כלכלי עמוק. היא איבדה את הרוב שלה בקונגרס. אבל בניגוד למשטר פרלמנטרי, קשה מאוד להיפטר מראש הרשות המבצעת במשטר נשיאותי. משטרים נשיאותיים אינם זקוקים להצבעות אמון בפרלמנט. סוף-סוף, הנשיא נבחר בבחירות כלליות, ויש לו מנדט עממי (יוצאת אחת מן הכלל: דרום אפריקה, שבה הפרלמנט הוא הבוחר את הנשיא הביצועי).

לפני שתי מאות ורבע, החוקה האמריקאית סללה את הדרך היחידה החוצה: הקונגרס יכול להיפטר מנשיא רק באמצעות העמדתו למשפט פלילי, במליאת הסנאט. מן התהליך המסובך והמזעזע הזה בוקעים הדים של משפט המלך בחוקה האנגלית. ב-1649, בית הנבחרים האנגלי הרשיע את המלך צ'רלס הראשון בבגידה, וכרת את ראשו.

ארצות-הברית העצמאית לא רצתה כמובן מלך. היא התפתתה לנשיא כמעט כפי ששבטי ישראל הקדמונים התפתו לרעיון המלוכה: מחוסר ברירה. האופציה של משטר פרלמנטרי עדיין לא הייתה רצינית בסוף המאה ה-18. חצי מאה אחר-כך היא הייתה כמעט טבעית. אחד מיתרונותיו החשובים של משטר כזה הוא שאין צורך לערוף את ראשו של הצ'יף כדי להחליף ממשלה. הצבעת אי-אמון בפרלמנט מספיקה בהחלט.

מדוע זה חשוב? מפני שבתהליך האישום והשפיטה כרוכה טראומה לאומית. היא הופכת את המהלך של העברת השלטון לשווה ערך של מלחמת אזרחים. טבוע בה חותם של חוסר לגיטימיות, גם אם התהליך מעוגן בחוקה.

ברזיל החליטה בשבוע שעבר להעמיד את הנשיאה למשפט הסנאט. היא הושעתה אוטומטית מכהונתה, וסגנה (ממפלגה יריבה) תפס את מקומה לתקופה של עד ששה חודשים. אם היא תורשע, הסגן ישלים את הכהונה, שתפקע בסוף 2018.

הסוציאליסטים של ברזיל, שהנשיאה רוסף באה משורותיהם, ניצחו בארבע בחירות רצופות. עכשיו הם אומרים שיריביהם חוללו "הפיכה" נגד רצון העם. במובן מסוים, הצדק איתם. במובן אחר, הצדק עם המדיחים. הם היו מוכרחים ללחוץ על הכפתור הגרעיני, מפני שהחוקה לא ציידה אותם בנשק קונבנציונלי (לשון השאלה, כמובן).

האליטות יצילו את העם

השאלה מה לעשות בממשלה רעה בהיעדר אופציות לא-גרעיניות מעיקה לא רק על הברזיליאנים. אליטות נרגנות התרגלו לחזור ולעקר את רצונו החופשי של העם. הן החניפו לעם כדי להיבחר, אבל אחר-כך הצילו את העם מידי עצמו. בדרך-כלל, תפקיד התיווך של האליטות אמנם הועיל לבלום הפרזות ולצנן יצרים.

בשורה של ארצות, האליטות איבדו בהדרגה את היכולת לעקר. תאילנד, קצת רחוקה מן הלב ומן הדעת, היא דוגמה מצוינת: האליטות - צירוף של צבא, חצר המלוכה והבורגנות העירונית - לא יכלו עוד למנוע ניצחונות אלקטורליים של מפלגה פופוליסטית. הן גייסו כל מיני אמצעים, כמו הפגנות רחוב ובתי משפט, אבל זה לא עבד. לפני שנתיים הן חזרו אל האמצעי הישן והבדוק: הפיכה צבאית. הן יודעות שיהיה עליהן להחזיר את השלטון לידיה הנבחרות של ממשלה אזרחית. אבל הן יעשו כמיטב יכולתן לשייף, או לזייף, את השיטה החוקתית, כדי למנוע ניצחון מדמגוגים ומאבירי-כיכרות.

בשבוע שעבר התפרסמה רשימה ב"הארץ", שעוררה אצלי אסוציאציות תאיות. צבי בראל, שכלפיו אין בלבי אלא רגשי חום והערכה, כתב על "מהפכה צבאית" הממשמשת ובאה בישראל. כה אמר: "לממונים על ביטחון המדינה נמאס מן הקרקס שהוא [נתניהו] מנהל [*] כאשר הממשלה מאמצת ומטפחת ערכים, שהנהגת הצבא רואה בהם איום על קיומה של המדינה [*] הנהגת הצבא תצטרך להחליט מה הוא האיום האולטימטיבי על ביטחונה וקיומה של המדינה".

בימי זוהרה של העיתונות הכתובה, מאמר כזה היה מוכר אלפי עותקים ברחובות, נידון בכל טרקלין ובכל בית קפה, מסעיר את מליאת בית הנבחרים ואולי גם מגיע אל בית המשפט. אבל בימי שקיעתנו, רשימות כאלה מסתפקות בהקנטת החושים ("הארץ", למרבה העצב, משופע בהקנטות חושיות).

אני מניח שצבי בראל כתב בדם לבו. ייאוש נטרל זה כבר את הפילטרים, שנועדו להגן על פטריוטים ליברליים כמותו (לא לשון סרקזם) מפני הפרזות רטוריות. נקל לשער מה היה קורה בארצות-הברית, אילו מאמר ב"ניו-יורק טיימס" היה קורא לצבא להפיל את הממשלה; או לצורך זה קורא לטייסי חיל האוויר למרוד נגד מפקדיהם בזמן מלחמה. הדיון הציבורי בישראל משוחרר מרוב העכבות הידועות לנו בדמוקרטיות ליברליות.

השראה טורקית

טורקיה מעולם לא הייתה מופת של דמוקרטיה ליברלית, הרבה לפני שעלה טאייפ ארדואן. אחת הסיבות לחוסר מופתיותה הייתה בדיוק הצורך למנוע מאיש כארדואן לעלות לשלטון. במשך 40 שנה, הצבא עמד בה נכון לחולל הפיכה, מלאה או חלקית, כדי להחזיר את הקרונות אל הפסים. הוא לא ממש רצה בשלטון. הוא רק רצה שהפוליטיקאים האזרחיים יהיו נאמנים לאידיאולוגיה החילונית של מייסד הרפובליקה כמאל אטאטורק ("כמאליזם"). ארדואן, בעורמתו, הצליח לנטרל בהדרגה את הצבא, ולבסוף להפחיד את קציניו עד מוות.

האם ישראל צריכה לייחל למודל טורקי, או תאי, או מה שהיה פעם מודל ארגנטיני וברזיליאני? האם תפקיד פוליטי קבוע לצבא בתהליך קבלת ההחלטות הוא הפתרון? האם צל מרסן של גנרלים חמורי-פנים הוא הסותרן (אנטידוט) היחיד לפריקת העול של דמגוגים פופוליסטיים, בתמיכת רוב העם?

רעיון רע מאוד, שאולי הגיעה שעתו. לא, אינני תומך בהפיכה צבאית, אבל איזה מרחק עברנו מאז התשובה הקלאסית לשאלה על סיכויי הפיכה בישראל: המפקדים יפרצו בצחוק אם מישהו יצווה עליהם לעלות על הכנסת.