מפלצת שמתנפחת

יש לכם תחושה שהפוליטיקאים מוכרים לכם סיסמאות וספינים על רפורמות, צמצום פערים, הורדת יוקר המחיה וכיו"ב, ובסופו של דבר, עושים מהלכים קוסמטיים שבעיקר נראים טוב בתקשורת? אתם מרגישים שנבחרי-הציבור לא נוגעים בבעיות האמיתיות, החשובות, המורכבות, של הכלכלה והמשק, ומעדיפים להתחמק בכל מיני תירוצים כמו "זה בבדיקה", "אנחנו מנהלים מו"מ", "מקווים שתושג פריצת-דרך בשבועות הקרובים" - אם זו הרגשתכם, אבל לא מצאתם דוגמה להמחשתה, הנה דוגמה למה שאתם מחפשים.

דוגמה אחת פשוטה וברורה, שאפשר לשים עליה אצבע, שקוראים לה הפנסיה התקציבית. תחת השם הזה, מסתתרת מפלצת אמיתית שגדלה בקצב מפחיד, שואבת עשרות-מיליארדים בשנה מתקציב המדינה, חונקת כמה מוסדות-ציבור מכובדים, ומאיימת לערער את יציבותה הפיסקלית של הכלכלה הישראלית.

הטיפול במפלצת הזו יכול להיעשות במספר דרכים. חלקן פשוטות ביותר לביצוע. מחצית מעובדי השירות הציבורי שנקלטו בשירות המדינה לפני 2002 (ובשירות הביטחון לפני 2004), מבוטחים בפנסיה-תקציבית; והמחצית השנייה בפנסיה-צוברת. מדובר בשני מעמדות של מבוטחים, כי הזכויות בפנסיה-התקציבית עדיפות בהרבה על אלה של הצוברת.

אבל לא רק התנאים עדיפים גם העלויות בתקציבית נמוכות בשליש: מבוטחי הפנסיה-התקציבית מפרישים ממשכורתם רק 2%, לעומת מבוטחי הפנסיה-הצוברת שמפרישים בכל חודש 6%. אם כך, מדוע לא להשוות, למשל, את ההפרשה החודשית של העובדים? מה יותר הוגן, צודק ושוויוני מאשר לדרוש מהחוסכים "המסודרים", שלפחות יתחלקו בנטל בצורה שוויונית?

איזו דרך קלה יותר יש להגדיל את הכנסות אוצר המדינה, ולפנות מיליארדים להפחתת מסים, להקלת יוקר המחיה, לבריאות, לחינוך, לרווחה, ולכל שאר הפרויקטים החשובים ששר האוצר משה כחלון מדבר עליהם השכם והערב? ובכן, במשרד האוצר רוצים מאוד להעלות את ההשתתפות של מבוטחי הפנסיה-התקציבית ל-7%, אבל שר האוצר לא מוכן לשתף פעולה. כחלון, עם כל כוונותיו הטובות והאמיתיות לפעול לצמצום פערים, לא ינקוף אצבע להעלאת ההפרשה לפנסיה-תקציבית - כי יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, מתנגד לכך עקרונית.

לכחלון אין כוונה לקלקל את מערכת היחסים המצוינת שהתפתחה בינו לבין יו"ר ההסתדרות. לכן, הממשלה הנוכחית, ממש כמו קודמותיה, אינה עושה דבר כדי לפרק, לנטרל ואפילו לא להיערך למשמעויות של פצצת-הזמן הזו של הפנסיה-התקציבית. ומדובר בפצצה מאוד לא-קונבנציונלית.

בשנת 2013, עמד היקף ההתחייבויות הפנסיוניות של מדינת ישראל על 668 מיליארד שקל. בתוך שנה הוא תפח בסכום "צנוע" של 100 מיליארד שקל, ועלה ב-2014 ל-769 מיליארד שקל, לפי דוחות החשבת-הכללית. נראה לכם שהמספר הפנטסטי הזה סופי? ממש לא. איש אינו יודע מה ההיקף האמיתי של הזכויות שצברו המבוטחים, כי אין דרך לדעת מראש מי יחליט לממש זכויות, ומתי.

רק אתמול ("גלובס", ג', 17.5.16), דיווחנו שהממונה על השכר באוצר, קובי אמסלם, שהחליט לעזוב את שירות המדינה בגיל 47, יוכל לממש זכויות פנסיה בהיקף של 5 מיליון שקל - לפני שיגיע לגיל 67. כמוהו ישנם מאות ואולי יותר בכירים, שיכולים לממש הטבות פנסיוניות במיליארדי שקלים. גם שינוי שיטת החישוב יכול להקפיץ לפתע את היקף המחויבות - כפי שקרה בשנה שעברה בבנק ישראל, שהיקף המחויבות שלו זינק בכ-50% מ-4 ל-6 מיליארד שקל.

אם מהפוליטיקאים אי אפשר לצפות שיעשו מעשה, לפחות הפקידות פועלת, אם כי לאט מדי ומאוחר. החלטתו האחרונה של אמסלם בתפקידו באוצר, הייתה לעצור תשלום תוספת-יוקר לא-חוקית לגמלאי האוניברסיטה העברית. עצירת התוספת הזו, אחת משש תוספות שניתנו לגמלאים שלא כדין (לדעת הממונה), תחסוך לאוניברסיטה 50 מיליון שקל בשנה.

מדובר בחמצן עבור מוסד כמו האוניברסיטה העברית, שהפרזיט הפנסיוני חולב ממנו כמעט 600 מיליון שקל בשנה, מתוך תקציב שנתי של 2.5 מיליארד שקל. לפי דוח שהזמינה לאחרונה המועצה-להשכלה-גבוהה, האוניברסיטה מרוקנת בחשאי קרנות מחקר, כדי לעמוד בתשלומי הפנסיה המטורפים. הבור הפנסיוני של המוסד צמח מ-9.2 מיליארד שקל ב-2008 - ל-17 מיליארד שקל השנה, 2016.

ואיך לדעתכם הגיבו באוניברסיטה על הצעד הראוי של האוצר? - האם שיבחו את הממונה על השכר על התערבותו למען עתיד המוסד? להיפך. בהודעת האוניברסיטה נטען, שדרישת הממונה על השכר "פוגעת באופן בלתי-סביר ובלתי-מידתי בפנסיות של גמלאי האוניברסיטה, ומהווה חריגה בוטה מסמכותו".

ככה ייעשה למי שמנסה להציל מוסד מפואר כמו האוניברסיטה העברית מבור הקבר שראשיו כרו למוסד. כמו הלוויתנים המתאבדים בנאומו של חיים רמון ("כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון..."), מתעקשים ראשי העברית והמוסדות האקדמיים האחרים להסתער על החוף, מתוך הימור שהמדינה לא תיתן להם למות, ותעמוד שם כדי לדחוף אותם בחזרה לים.

מתי ייפסק המחדל הזועק לשמיים של הפנסיה-התקציבית? נראה שרק קטסטרופה תצליח לנער את הציבור מאדישותו, ולגרום לו להכריח את נבחריו לעשות משהו.