הנשים משלמות מחיר

השבוע שודרה ב"מבט" כתבה על המצוקה הכספית אליה נקלעה רשת ויצ"ו, מצוקה בעקבותיה עתידים להסגר מספר מעונות מסובסדים. הכתבה נפתחה בתגובה של אם צעירה מאחת השכונות המבוססות יחסית בתל אביב שאמרה "אם המעון נסגר אני עוזבת את העבודה. לא ארשום לגן פרטי, זה תוספת של 2500 שקל בחודש ולא משתלם לי לצאת לעבודה".

התגובה הזו, המייצגת אמהות רבות שבוחרות שלא לעבוד בגלל העלויות הגבוהות של הטיפול בילדים מטרידה מאד, שלא לומר מקוממת, גם משום שברוב הבתים בישראל עלויות הגן או המטפלת עדיין מחושבות אוטומטית כנגזרת משכרה של האם, ובעיקר מפני שחלק לא מבוטל מהנשים הללו דנות עצמן לתלות כלכלית למשל כל חייהן.

אמא היא קודם כל מטפלת?

אכן עלויות הטיפול בילדים הן אסטרונומיות (מעון פרטי לילד עד גיל 3 מגיע ל 3500 שקל בחודש), אבל הנטייה לחשב את כדאיות ההוצאה יחסית לשכר האישה היא כה פרימיטיבית שלא ברור לי איך היא כל כך מושרשת גם בקרב אוכלוסיות מפותחות. מדוע כל כך טבעי שהאב יממן את כל הוצאות ילדיו - מגורים, מזון, הלבשה חוגים, בילויים - רק לא את עלות הגן או המטפלת, ומדוע נשים משתפות פעולה עם התפיסה המעוותת הזו, כולל נשים משכילות. האם גם הן תופסות עצמן קודם כל כמטפלות?

אין ספק שחלק מהאמהות אכן הפנימו כבר מילדות את תפקיד המטפלת, אבל אחרות נכנעות לרצון הבעל שתישאר בבית, שתוריד ממנו את הצורך לקחת חלק במטלות הרבות הכרוכות בתחזוקת הבית והמשפחה, ממילא יתרת הכנסתה לא משמעותית. עבור חלק אחר הטיפול בילדים הוא מפלט מההתמודדות המתישה עם עבודה ומשפחה במקביל, שהרי ככל שהכנסת האישה נמוכה יותר הנכונות של בן הזוג להשתתף במטלות הבית יורדת. כך או כך, מספר אמהות שבוחרות שלא לצאת לעבודה הוא גבוה מדי, ועומד להערכתי על עשרות אלפים (180 אלף ילדים מגיל 3 חודשים עד גיל 3 לא נמצאים במסגרת של גני ילדים).

משרד הכלכלה מנמנם

מה שעצוב הוא שהקריסה הכלכלית של ויצ"ו עתידה לפגוע גם באמהות העובדות שתחלטנה שלא משתלם להן לצאת לעבודה, וגם במטפלות הוותיקות של הרשת, אלו שכרן גבוה יותר יחסית בשל הוותק הרב שלהן, שעתידות להיות המפוטרות הראשונות (כדברי מנכ"ל רשת ויצ"ו בכתבה הנ"ל). שוב נשים הן הראשונות שמשלמות את המחיר, בין אם מבחירה ובין אם לאו, ומשרד הכלכלה ממשיך כהרגלו לנמנם.

לכן חשוב שלפחות הנשים שבוחרות שלא לעבוד מספר שנים תדענה מהי המשמעות הרחבה של ההחלטה, הן בהיבט של מרכזיות העשור הראשון בעולם העבודה לבניין החוסן התעסוקתי, והן בהיבט של אובדן הכנסה נסתרת (פנסיה, פיצויים, הבראה, קרנות השתלמות ועוד) שערכה עשוי להגיע לעשרות ומאות אלפי שקלים.

חשוב שתיקחנה בחשבון שלא באמת ניתן לקחת פסק זמן של כמה שנים עד שהילדים יגדלו, שהשנים האלה נגרעות מ"בנק השנים" שיש להן לבנות חוסן תעסוקתי, וכי אף אחד לא יחזיר להן את הזמן האבוד הזה, להיפך. ערכן בשוק העבודה יירד, וגם אם תצלחנה למצוא עבודה שכרן יהיה נמוך יותר, מה שיקטין את המוטיבציה לחזור לשוק, ואבדה לה העצמאות הכלכלית.

טפלי בילדים של אחרים

ואם נחזור לרגע לאם הצעירה שהתראיינה לכתבה, גם אם איננה משכילה ועתידה כל חייה להשתכר סביב שכר המינימום, עדיף לה לשלם 3,500 שקל בחודש לגן פרטי, ובלבד שתשמר את כושר הפרנסה, את הוותק התעסוקתי ואת הזכויות הסוציאליות הנלוות אליו. זו הדרך לעצמאות כלכלית כלשהי, אלא אם היא בעלת נכסים המבטיחים לה הכנסה פאסיבית לשארית חייה.

ואם היא כל כך רוצה להיות מטפלת? שתעבוד לפרנסתה בטיפול בילדים של אמהות אחרות. זה בדיוק מה שעשתה אימי שעבדה עשרות שנים בגני ילדים, בעוד תאומיה מתחנכים במעונות לאמהות עובדות. למרות הכנסה צנועה מאד עבודתה אפשרה לה עצמאות כלכלית עד ליומה האחרון, תוך שהיא מותירה אחריה שושלת של אמהות ונשים עובדות - בנות, נכדות ונינות.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com