פרק חדש ונועז

איך אנחנו יודעים שכהונת נשיא אמריקאי מסתיימת והולכת? על פי הקילומטרז' שאוסף מטוס חיל האוויר מס' 1. זה משהו שהתחיל ביל קלינטון, מהיותו להוט להטביע חותם ברגעים האחרונים של נשיאותו, כנראה עוד לפני שהעלה בדעתו חזרה אל הבית הלבן בלימוזינה של אשתו.

קלינטון הבעל לא שמט את המפתחות עד הרגע האחרון ממש, בניסיון לסחוט כל טיפת כוח והיסטוריה. פסגת קמפ דייוויד הרת-הגורל הייתה חלק מן העשייה הכפייתית ההיא.

ברק אובמה כנראה אינו מתכנן גרסה פוסט-מודרנית של קמפ דיוויד (משא ומתן לשלום בהיעדרם של הצדדים הנצים). הוא משאיר את העונג הבלתי מושלם לנשיא צרפת. אבל הנשיא מרחף, ואולי עוד יפתיע את ארצו ברשימת היעדים. השבוע הוא מתעופף לאסיה, שנועדה לעמוד במרכז תשומת הלב של תקופת כהונתו השנייה, אילו ולדימיר פוטין ודאעש היו מרשים לו.

הוא קיווה לכונן קואליציה חדשה באסיה, שתתגונן מפני תיאבונה הכלכלי, האסטרטגי והטריטוריאלי, של סין. לא בדיוק מלחמה קרה, מפני שבמלחמה ההיא, נגד ברית המועצות, לא היו יחסי סחר ותיירות עניפה, מאות אלפי סטודנטים סובייטיים לא למדו באוניברסיטאות אמריקאיות, וברית המועצות לא החזיקה 1.4 טריליון דולר של החוב הלאומי האמריקאי.

אף על פי כן, קרבה ושותפות גורל לא התפתחו. ג'ורג' דאבליו בוש הכריז עוד בזמן מערכת הבחירות הראשונה שלו, לפני 16 שנה, ש"סין אינה שותפת, היא יריבה".

צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה

ההקבלה הקרובה ביותר בהיסטוריה המודרנית היא זו של יחסי גרמניה עם בריטניה ועם צרפת בשנים הראשונות של המאה ה-20. היו ביניהן יחסי מסחר ענפים, הגבולות היו פחות או יותר פתוחים, והיו להן סיבות מצוינות להימנע ממלחמה. הן גלשו אליה לאיטן, צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה, עד שיד סרבית דחפה אותן אל תהום, שנכרתה זה כבר.

ברק אובמה נוסע השבוע לאסיה בסימן המשוואה של לא-שותפת/יריבה. הוא יבקר ביפן, כמובן, ובווייטנאם, לא כמובן. יפן היא בעלת הברית הקרובה והחיונית ביותר. וייטנאם היא תוספת קצת מפתיעה לרשימת בעלות הברית, ונוכחותה שם טבועה בחותם עמוק של אירוניה. הזו היא הארץ שכמעט 60,000 אמריקאים נהרגו בה, כדי למנוע השתלטות קומוניסטית מלאה עליה?אובמה אינו הנשיא האמריקאי הראשון בווייטנאם. ביל קלינטון קדם לו, אלא מה. אבל התמורות ביחסי ארה"ב-וייטנאם הן דרמטיות. ערב מסעו, הבית הלבן הודיע כי הוא שוקל הסרת ההגבלות על יצוא צבאי לווייטנאם.

ואם לא שבענו אירוניה, הרי מליץ היושר הגדול ביותר של מהלך כזה הוא ג"ון מקיין, הסנאטור הרפובליקאי מאריזונה, שבוי המלחמה המפורסם ביותר של ארה"ב בימי המלחמה. מטוסו הופל כאשר היה במשימת הפצצה, והוא היה חבוש ב"הילטון של האנוי" כמעט חמש שנים. הוא היה יריבו של אובמה בבחירות של 2008, וזו השנה השנייה שהוא יושב בראש ועדת הביטחון רבת העוצמה של הסנאט.

השמינית בגודלה בעולם

וייטנאם מתחמשת. בין 2011 ל-2015 היא הייתה קניינית הנשק השמינית בגודלה בעולם. היא דילגה לשם מן המקום ה-43 (נתוני SIPRI, המכון השבדי העוקב אחר סחר נשק). המקור החשוב ביותר שלה היה רוסיה: שש צוללות נושאות טילי שיוט, 36 מפציצי קרב סוחוי-30, שש פריגטות חומקות-מכ"ם. גם ישראל נהנתה. על פי SIPRI, ישראל סיפקה מערכת הגנה אווירית משוכללת.

ארה"ב לא התחלקה בשלל, בגלל הגבלות רבות-שנים על משטרים קומוניסטיים וכמובן גם בגלל זיכרונות המלחמה. לרועץ עומד גם הרקורד העגום של זכויות אדם בווייטנאם. החוק האמריקאי רב-השנים מחייב את הממשל ואת הקונגרס לשקול זכויות אדם בכל תהליך אישור של מכירת נשק.תהליך ההתחמשות של וייטנאם אינו קפריזי. היא משקיפה בחרדה גוברת על התעצמות סין, שכנתה הצפונית, שאיתה הייתה לה מלחמת גבול הרסנית כמעט לפני ארבעים שנה. סכסוך טריטוריאלי רב שנים תלוי ועומד בין סין לבין וייטנאם על ריבונות בים סין הדרומי. לסכסוך הזה היו תמיד צלילי רקע כלכליים, אבל הם התחדדו לנוכח ההתקדמות הטכנולוגית העצומה בהפקת נפט וגז טבעי מקרקעית הים.

סין תובעת ריבונות כמעט על כל הים הזה, בשם שליטתה בקבוצות איים לא מיושבים. על שפת הים יושבות גם הפיליפינים, אינדונזיה ומלזיה, שותפותיה של וייטנאם בהתאחדות של ארצות דרום-מזרח אסיה (ASEAN). לסין יש סכסוך דומה בים סין המזרחי עם יפן.

אגם סיני?

הסינים חדלו זה כבר להיזהר. צילומי לוויין אישרו בשנה שעברה שהם לא עמדו בדיבורם, והציבו סוללות טילים באחד האיים. הם גם התחילו הרחבה מלאכותית של שורת איים בכוונה ברורה לסלול שדות תעופה ולהציב קסרקטינים קבועים.

ים סין הדרומי הוא אחד מאזורי השיט החשובים ביותר עלי אדמות. מדי שנה, סחר רב לאומי בערך של חמישה טריליון דולר מתנהל בו. הרעיון שהים הזה יהפוך לאגם סיני מנוגד לכל הגדרת אינטרסים של ארה"ב ושל ארצות דרום מזרח אסיה.

מה יכולה ארה"ב לעשות כדי למנוע את המשך הסיניזציה, לא תמיד ברור. חלפו הימים שבהם דיפלומטיה סמלית של ספינות תותחים הספיקה להניא ארצות מהתנהגות פרובוקטיבית.

בשבוע שעבר האשים הפנטגון, כי מטוסים סיניים התקרבו כדי 20 מטר ופחות אל מטוס ריגול אמריקאי. הטייס האמריקאי השכיל להתחמק. נקל לשער מה היה קורה אילו התחוללה התנגשות, או אילו היה מתפתח קרב אווירי. משהו מעין זה קרה לפני 15 שנה, והסתיים בהתרסקות של מטוס סיני.

ההסתברות של מלחמה סינית-אמריקאית מוכרחה להיחשב לנמוכה. אבל הנסיבות במימי ים סין ובשמיו אינן מספקות פוליסת ביטוח מפני עימות. זה מזכיר לא מעט מה שהתרחש לאחרונה בים הבאלטי, כאשר מטוסים רוסיים ערכו גיחות קרב בסמיכות מאיימת לספינות של ארה"ב, ומבלי לספק התראות נורמליות; וכאשר מטוסים רוסיים הוזנקו לעומת חיל האוויר של ישראל סמוך לגולן.

לא תמיד ברור אם הגיחות התוקפניות של מטוסי סין נעשות על דעת ההנהגה הפוליטית הבכירה ביותר. בסין מתרוצצים לא מעט אינטרסים, והיא עומדת בעיצומו של מאבק על השלטון, שממדיו הם עניין לניחושים.

שונא את אמריקה

כך או כך, פתיחת צינור של אספקת נשק מארה"ב לווייטנאם תהיה מהלך אסטרטגי רב חשיבות. המרחק מחייב את ארה"ב לבסס אסטרטגיית בלימה על שותפים מקומיים. שותפותם אינה מובטחת. בפיליפינים למשל עתה זה נבחר נשיא, הנשמע כמו תאומו של דונלד טראמפ. הוא הכריז, לפני בחירתו, שהוא "שונא את אמריקה".

בווייטנאם היו פעם די הרבה סיבות "לשנוא את אמריקה". עכשיו, שגריר וייטנאם בארה"ב אינו מחמיץ הזדמנויות לדבר בפומבי על הצורך להתקרב. הוא אמר זה לא כבר לפורום באוסטין, טקסס, כי ביטול ההגבלות על מכירת נשק "ישקף רמה חדשה של אמון". מי היה מאמין ב-1966.

ימים אחדים לאחר ביקורו של אובמה בהאנוי ימלאו 50 שנה להפצצה האמריקאית הראשונה על עיר הבירה של מה שנקראה אז צפון וייטנאם ועל עיר הנמל העיקרית שלה, הייפונג. אין זה מן הנמנע שהייפונג תהיה יום לא רחוק אחד מקום עגינה קבוע לצי מלחמה אמריקאי. אירוניה, כבר אמרנו? אמרנו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny