המדינה זה אני

בדמיוני אני רואה את ביבי ושרה בערבו של יום חמישי האחרון, יושבים על אדן החלון בבית בבלפור או באחוזה בקיסריה, מעבירים מיד ליד סיגריה, ועל פניהם חיוך שבע רצון. שוב הצליח הזוג המתוחכם הזה לעצב את המציאות לשביעות רצונם, באמצעות רצף מבריק של תככים ומזימות. אלא שהמציאות אינה סדרה של נטפליקס ואנדרווד הוא דמיוני בעוד שנתניהו הוא ממשי ועוד איך.

כפי שהטיף מקיאוולי בשעתו, גם בנימין נתניהו רואה את שרידותו הפוליטית כמידה הטובה, הערך העליון, שכל האמצעים כשרים כדי להשיגו. המנהיג, כך קרא ראש ממשלתנו בספר "הנסיך", חייב לעשות כל שיש לאל ידו כדי לשמר את שלטונו. ערכים, נורמות, חוקים וסדרי שלטון - הכול נזיל, הכול סחיר והכול בר-שינוי לאור מטרת העל.

למהלכי השבוע שעבר שני הסברים פוטנציאליים: או שנתניהו הציע הצעה אמיתית וכנה להרצוג, או שהוא שיטה בו כל העת והשתמש במו"מ כמנוף לחץ או כמסך עשן שנועד להסתיר את המגעים עם ליברמן. אם המגעים אכן היו אמיתיים, קשה להסביר את הזיגזג האידאולוגי שביצע נתניהו. הרי לא מדובר בבחירה בין שתי חלופות קרובות, אלא בין שתי תפישות עולם הפוכות ובין שני סטים הפוכים של דרישות שראש הממשלה היה מוכן להיענות להן.

וכיצד היה מסביר לבוחריו את ההליכה עם בוז'י - אותם בוחרים שבחרו אותו בזכות אג'נדה לאומנית מתובלת ברטוריקת הפחדה? יש להסיק אם כן, כי מדובר בפסאדה, אחיזת עיניים, שמלכתחילה נועדה לסלול דרכו של ליברמן לממשלה. במקרה כזה מדובר ביריקה בפרצופה של הקהילה הבינלאומית, שניסתה לקדם את כניסת המחנה הציוני לממשלה, במטרה להניע תהליך מדיני אזורי. נתניהו הכתים (שוב) את שמה של מדינת ישראל ורק חיזק את האופן בו היא נתפשת בעיני העולם: בלתי-צפויה ובלתי-רציונאלית המשטה בקהילה הבינלאומית שוב ושוב, ושאין להאמין למילה היוצאת מפי הנהגתה.

כך או אחרת ויהיה ההסבר אשר יהיה, ברור היום, כי בראש מדינת ישראל עומד אדם ערמומי וציני, שאינו חש שהוא חייב בדין וחשבון לא לציבור הישראלי, לא לבוחריו, לא לשריו ולא לחברי מפלגתו. אינני מפקפק בכך שנתניהו סבור כי הוא פועל לטובת המדינה. אלא שיותר ויותר מתחוור כי המנהיג סבור, כי קיימת הלימה מוחלטת בין טובת המדינה וטובתו האישית, או ליתר דיוק, טובת המדינה מחייבת שבראשה יעמוד נתניהו. ולשם כך, כל האמצעים כשרים, כולל הרס שיטתי של העקרונות עליהם נבנתה המדינה.

ועוד לא דיברנו על יעלון. הדחתו - ואחת היא מי מחליפו - אינה תרגיל מסריח שנרקם במחשכים. הכתובת הייתה על הקיר וברור היה זה חודשים, שנתניהו יבוא חשבון עם השר הסורר שהציג גישה ממלכתית אלטרנטיבית לזו של המנהיג. זהו גם אינו רק חיסול חשבונות פוליטי שנועד להסיר יריב פוליטי בתוך הליכוד ולהשיג נקודות זכות בקרב "הבייס" פוליטי במחנה הימין.

סילוקו המביש של יעלון, איש מקצוע לעילא ולעילא, מצפן מוסרי ודמות ממלכתית, הוא חלק ממאבק רחב הרבה יותר שמנהל נתניהו לשינוי דמותה של החברה הישראלית. זהו מאבק באליטות המסורתיות, שנועד להביא לשינוי רדיקלי בדמותה של המדינה, שינוי שעובר דרך מערכות החינוך והתרבות, המשפטים והתקשורת ועתה גם דרך המערכת הביטחונית.

רב לו לנתניהו בבכירי מערכת הביטחון בהווה ולשעבר שמותחים ביקורת על התנהלותו. בחודשים האחרונים הביקורת התרחבה וכבר אינה נוגעת רק למדיניות מול איראן או הפלסטינים. עתה מצטיירים קווי שבר אידאולוגיים עמוקים בין הצבא החותר לשמר ערכי מוסר ודמוקרטיה, ובין הנהגה פוליטית שפשוט אינה מאמינה בכך.

בריאיון לערוץ 10 בערב יום שישי אמר ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, כי בישראל של 2016 סממנים בולטים של פשיזם, בדומה למציאות הפוליטית באירופה של שנות השלושים. הדמיון אכן מטריד: לא רק לאומנות מחריפה וחיזוק העליונות של הקבוצה האתנית היהודית, אלא גם ביצור מעמד-העל של המנהיג.

נתניהו תופש עצמו כשליט מורם מעם, שזכותו למשול אינה נובעת מהמנדט שנתן לו העם, אלא מזכות טבעית המוקנית לו בשל תכונותיו המיוחדות. בתנאים כאלה ברור אפוא מדוע הוא אינו רואה פסול בהדחת שר בטחון מקצועי, בניהול מו"מ מקביל עם שני קצוות אידאולוגיים, ובמינוי שר שעננה כבדה אופפת אותו לתפקיד רגיש. העור מצטמרר כאשר שומעים את נתניהו מציע לחדש את המצעדים הצבאיים בבירה.

הכותב הוא מרצה למדע המדינה באונ' תל-אביב ובר-אילן