שיא הלכלוך?

בשבוע שעבר קיבלנו תצוגה של פוליטיקה מלוכלכת, בכך אולי אפילו בנימין נתניהו יודה. האם הלכלוך הגיע לשיאים חדשים כפי שקבעו רבים, חלקם גם טובים? לא בטוח. דוד בן-גוריון נהג בימין לא הרבה יותר יפה מכפי שנתניהו נוהג כיום בשמאל. וגם בתוך מפלגת השלטון היו יריבויות מרות, מלוות ביטויים קשים. ובל נשכח את פלוגות הפועל שהוקמו כדי לפעול בכוח ובאכזריות נגד יריבים בתוך מפא"י ומחוצה לה. ויש עוד למכביר.

אין פוליטיקה נקייה

כלומר, לכלוך היה גם בעבר. יותר מכך, אין פוליטיקה נקייה בשום מקום וזמן. זה דבר שאינו קיים, והשבוע האחרון הוא עוד ביטוי למציאות זו. בכל פעם שזה קורה, אנחנו מרגישים תחושת קבס, אבל עוברים הלאה. צריך שהדברים יגיעו לקיצוניות גדולה כדי שהעם ייצא למהפכה. כזו שבעקבותיה עולה שלטון חדש, שלרוב הוא לא הרבה פחות מושחת מקודמו.

ובכל זאת, לא הרי נתניהו כהרי בן-גוריון. ההבדל, וזה הבדל מהותי, הוא באחריות. בן-גוריון, פוליטיקאי ממולח ולא צדיק גדול, לעולם לא היה ממנה את ליברמן, או שכמותו, לתפקיד הכל-כך רגיש של הממונה על ביטחון המדינה. אני חושב שגם לא מנחם בגין - אם כי, בואו נזכור, כאשר הוא מינה את אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון, נשמעו קולות של זעם וחרדה, כמו היום. ואולם גם כאן יש הבדל גדול. לשרון היו כל הכישורים שלליברמן אין אף אחד מהם. החשש ממנו היה בגלל אופיו ומזגו.

לא המינוי המופקר הראשון

מה גם שליברמן הוא לא המינוי המופקר הראשון של נתניהו. אותי מקומם לא פחות המינוי של דני דנון לשגריר באו"ם. אם היה צריך לשרטט מודל של אדם שאסור למנות לתפקיד זה, אפשר היה לעשות זאת על פי מידותיו של דנון. זה היה לא רק מינוי מגוחך וציני, אלא גם חסר אחריות. זה היה כמו לשגר אל גוב האריות המדיני וההסברתי ילד לא מפותח דיו. המינוי הזה היה צריך ללמד אותנו שאין גבול לחוסר האחריות של נתניהו, וכנראה גם לחוסר האכפתיות שלו.

אז איך אפשר להוריד את האיש הזה מהשלטון? אהוד ברק לא יכול לעשות זאת פעם נוספת. למרות המראה החדש שהוא משווק לנו, צריכים לומר לו: לא, תודה. אבל יש אחרים. ההיצע כיום דווקא לא כל כך דל. מוטב להקדיש לזה מחשבה, מאשר למהלכים פוליטיים חסרי סיכוי.

היהלום בכתר של רגב

מכל פעילויותיה התזזיתיות של מירי רגב, הכי הרבה מחמאות (צודקות) היא קיבלה על השמלה בקאן. מעניין, לא?