העמדת הפנים נגמרה

השחיקה הבלתי פוסקת במעמדה של ישראל בעולם היא לפחות במידת מה תוצאה של הצלחה. כן, פרדוקס, אבל לא בלתי מובן. דימויה של ישראל, בוודאי בדמוקרטיות המערביות, היה בעשרים השנה הראשונות של קיומה תוצאה של החשש לשלומה. דעת קהל פרוגרסיבית, זאת אומרת, ליברלית ושמאלית, לא התקשתה לרחוש אהדה למדינה קטנה ומוקפת אויבים, מקלטם של יהודי אירופה.

דימויה של ישראל ב-30 השנה הראשונות של קיומה היה תוצאה של זיהויה עם הסוציאל-דמוקרטיות המערביות. מפלגת השלטון שלה הזכירה את מפלגות השלטון בבריטניה, במערב גרמניה, בשוודיה. מנהיגיה עמדו בשורה הראשונה של ועידות האינטרציונל הסוציאליסטי. למרבה הנופך הרומנטי, מפלגת העבודה אפילו שלחה שליחים לפגוש מנהיגים סוציאליסטיים במחתרת, בספרד של פרנקו, בתחילת שנות ה-70.

ישראל של הימים ההם הוקיעה את האפרטהייד וסירבה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם דרום אפריקה. היא אפילו תרמה כסף לתנועות שחרור אפריקאיות. היו לה קשרים עם קובה של קסטרו, גם לאחר שארצות הברית סגרה את שגרירותה, ב-1960, עד שקסטרו עצמו החליט לשלם במטבע ישראלי על שיפור יחסי ארצו עם "המדינות הבלתי מזדהות", ב-1973.

ישראל הקדימה להכיר במשטר הקומוניסטי בסין, הרבה-הרבה לפני ניקסון, על אפם של האמריקאים ועל חמתם. הסינים לא הכירו טובה, אבל זה עניין נפרד. ישראל התדפקה על דלתותיהן של ארצות משתחררות באפריקה ובאסיה. המכון לקואופרציה של ההסתדרות הכשיר את סגל המנהיגות הבאה בעשרות ארצות. תוכנית הסיוע הבין לאומית של משרד החוץ (מש"ב) הייתה אחת הראשונות מסוגה.

"לבה הפועם של אירופה"

ישראל השתדלה מאוד לחזק את הרושם של שותפות הגורל ושל דמיון התרבות עם הדמוקרטיות המערביות. מייסדי שירות החוץ שלה היו קוסמופוליטנים, רבי-לשונות, בני בית בטרקליני המערב (גם המזרח). הם לא ממש ייצגו את ישראל, דמוגרפית או פוליטית או תרבותית. אבל הם היו המסיכה הנעימה על פניה. במשך 25 שנה, ארשת פניה של ישראל הייתה אבא-אבנית. לא רק אבן עצמו, אלא גם דיפלומטים מלוטשים וצחי-לשון אחרים, כמו ולטר איתן, ואליהו ומשה ששון, ויוסף תקוע ושלמה ארגוב (ועוד שמות שיקצר המצע).

על הישראלים התחילה להימאס הארשת עוד לפני שהם העמידו את מנחם בגין בראש ממשלתם. יצחק רבין נפטר מאבן ב-1974, כאשר הקים את ממשלתו הראשונה, והושיב תחתיו את יגאל אלון. הנאום הראשון של אלון בעצרת הכללית של האו"ם היה בעברית. מכובד מאוד, אפילו מרגש, אבל מה רחוק מן האנגלית הקיימברידג'ית של אבא אבן.

כאשר ישראל נפרדה מן האתוס הסוציאל-דמוקרטי, ב-1977, חטאיה חדלו בהדרגה להיסלח. עד אז היא הייתה אחת משלנו, המפלגה האחות, "לבה הפועם של אירופה" (בלשון ההפלגה של הסופר הצ'כי הגדול מילן קונדרה). אבל לאחר 1977 היא הרגישה הרבה יותר בבית בחברת ג'רי פולוול, כוהן הדת הפונדמנטליסטי מווירג'יניה, הפטרון הקדוש של הימין הדתי האמריקאי.

אני נזכר בעצרת בחירות של מנחם בגין בלוד, ב-1981, שנערכה במקרה יום או יומיים לאחר ניצחונו הסנסציוני של פרנסואה מיטראן בבחירות לנשיאות בצרפת. מיטראן היה ידיד ותיק של ישראל, ובגין כמעט זקף את ניצחונו לזכות הליכוד. הקהל הריע אינסטינקטיבית, עד שבגין ראה צורך להוסיף: כמובן, מר מיטראן הוא סוציאליסט, וזו אינה דרכנו. בווווז.

הלילה שנלסון מנדלה לא שכח

הדחתו הלא-אסתטית של אבן בידי רבין חסכה מאבן את הצורך לקבל את פני ראש ממשלת דרום אפריקה בנתב"ג באישון לילה, בדיוק לפני 40 שנה. זה היה גט הכריתות, או לפחות טיוטה לגט הכריתות, של ישראל מחברתן הטובה של הדמוקרטיות הליברליות. אני מנחש שנלסון מנדלה לא שכח את הלילה ההוא, ואת הברית הצבאית הסודית שנחתמה בעקבותיו, כאשר נמנע מלהשתתף בהלוויית רבין (הוא שלח את סגנו, יורשו לימים, תאבו מ'בקי).

אריאל שרון היה האנטי-תיזה המושלמת של מסיכת אבא אבן. מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, יצחק שמיר ומשה ארנס קילפו את המסיכה. בנימין נתניהו הצעיר, הנאה והמלוטש העניק קול בעצרת האו"ם לישראל נטולת המסיכה, והיה נער שעשועיהם של הניאו-שמרנים. הם לימדו אותו את רזי הפוליטיקה האמריקאית, והוא, למרבה הצער, לא שכח את שיעוריהם.

התאונה ההיסטורית של ממשלת יצחק רבין השנייה האטה את תהליך הדיסקרדיטציה של ישראל. למחרימים ולשוללי הלגיטימציה היה קשה להציע את פיזור המדינה לאחר שיאסר ערפאת הואיל להודיע שהוא מכיר בה. אבל מה גדולה הייתה רווחתם כאשר הסכמי אוסלו התמוטטו בזרועות האינתיפאדה השנייה וחמאס.

מישראל ניטל בהדרגה הכישרון להעמיד פנים שהיא "הלב הפועם של אירופה". האליטות הפוליטיות החדשות שלה היו רחוקות מנטלית, תרבותית ופיזית מאירופה. האסוציאציות, הגירויים, דפוסי המחשבה והדיבור, אפילו הגינונים נעשו לא-אירופיים מעיקרם. סרקזם שקט ואלים החליף את האפולוגטיקה החכמה, כפי שיודע למרבה הטרגדיה כל צוער במשרד החוץ.

בזמן כתיבת הדברים האלה לא ידענו, מפני שאיש לא ידע, אם מר ליברמן ישבור את "תקרת הזכוכית", ויקבל לידיו את משרד הביטחון. אבל אם ישבור, ואם יקבל, טיוטת גט הכריתות שמלפני 40 שנה תהפוך לנוסח הסופי.

אביגדור ליברמן קרוץ מחומר אחר. הוא בן בית בכל טרקלין אפריקנרי משנות ה-60 וה-70. הוא המקום שבו ישראל ודרום אפריקה הישנה חדלות לנוע במסלולים מקבילים, ומתחילות להיפגש. הכוחניות, היוהרה, הסרקזם, אפילו הרעיון של היפרדות מאוכלוסייה ערבית, היו ידועים יפה לכל אפריקנר מתחיל בשני העשורים האחרונים של האפרטהייד.

אני הרביתי לכתוב על האנלוגיה הדרום אפריקאית. תמיד הטעמתי עד כמה אין היא מושלמת, ו"ישראל אינה דרום אפריקה". כאשר מר ליברמן יישב במשרד הביטחון, יתמעט מאוד הצורך בהסתייגויות כאלה.

אסוציאציה: http://tinyurl.com/liberman-botha.