תשכחו מהפשקווילים: השיח החרדי חי ובועט בטוויטר

"קודם כול, ברכות", כותב לי שמעון ברייטקופף, סגן עורך ופרשן פוליטי בעיתון "משפחה", "אתה הקברן הרשמי של סצנת החרדים בטוויטר. למה? כי עד היום זו לא הייתה סצנה, רק מקום מפגש לאנשים שנהנו לדבר ולצחוק. לכתבה שלך יהיה אפקט דומה להכנסת רמקולים של גן אירועים לבית קפה שכונתי. בריחה המונית. קריסה מוחלטת. אבל אנחנו רגילים; התקשורת החילונית אף פעם לא האירה לנו פנים. אז בוא נדבר על העבר, על חלקת האלוקים הקטנה שהייתה לנו - עד שבאת והחרבת הכול".

מתאים לי.

"אני אספר לך סוד קטן: בציבור החרדי יש מועצה סודית שמתכננת איך להשתלט על העולם. ככה השתלטנו על ירושלים, על משרד הבריאות, על ועדת הכספים ובקרוב מאוד נשתלט גם על גלובס. ועכשיו ברצינות: אין פלישה חרדית כמו שאין פלישה חילונית. יש צייצנים חרדיים כמו שיש צייצנים חילוניים. העובדה שאנחנו חובשים כיפה לא הופכת את הכמות שלנו לפלישה. אם צריך לשים את האצבע על היום שהגולשים החרדים הגיעו לטוויטר זה יהיה קצר: ביום שהגיעו החילונים".

אבל ברייטקופף גם ממעיט בערך התופעה, וגם קצת טועה. החרדים - ולייתר דיוק, העיתונאים החרדים הבולטים ומובילי הדעה, שבמגזר מכונים "המשפיעים" - לא הגיעו לטוויטר יחד עם החילונים. נכון שהיו חלוצים, אבל בהחלט אפשר לדבר על "פלישה" חרדית, גם אם ידידותית ולבטח מבדרת עד מאוד, לטוויטר. ואפילו אפשר לתת לה תאריך: בתקופת הבחירות האחרונות.

החרדים, וזה לא סוד, מכורים לרכילות ובטח לרכילות פוליטית. את ההגדרה הכי טובה נתן לי איציק אלרוב, שהיה ממובילי המחאה החברתית ב-2011, ועבד כיועץ לשר אריה דרעי ולעוד: "טוויטר זה שילוב של שטיבל ומקווה ביחד. השנינות, הבדיחות, הביקורת וגם העקיצות הן תולדה של השילוב הזה וספק אם היו יוצאות במיטבן בפלטפורמה אחרת".

אלי ביתאן, עורך אתר "בחדרי חרדים", מאשר: "הבהלה הגדולה לטוויטר פרצה כמה חודשים לפני הבחירות לכנסת. יש כמובן מחלוקות קשות מי הצייצן החרדי הראשון שפרץ לפלטפורמה החדשה, אך ברור שכשעיתונאים חרדים בולטים החלו לצייץ, עבר מרכז הכובד לטוויטר. הסיבה פשוטה: טוויטר נותן עדיפות למלל על פני הויז'ואל, להבדיל מהאח הגדול פייסבוק. זה הרבה יותר נוח לצייצן ולעוקב חרדי, שלרוב מחפש ברשתות החברתיות את המידע החדשותי. להבדיל ממשתמשי הטוויטר הלא חרדים, שאצלם טוויטר מתחרה בפייסבוק, אצל החרדים טוויטר מתחרה בעיקר בווטסאפ, שהיא הרשת החברתית הפופולרית במגזר".

גם אליעזר (לייזר) שלזינגר, כתב משפט ופלילים ב"חדרי חרדים" וצייצן חרוץ ביותר שלפעמים נדמה כי הוא נמצא בכל הארץ בו בזמן, מאשר: "רובם של בעלי חשבון הטוויטר החרדים הם צרכני חדשות 'נייעס', שמתעדכנים בלי לגלוש באתרי החדשות. הציבור החרדי באופן כללי רעב לחדשות וצורך אותן ברמה גבוהה. אחד היתרונות בעיניי של טוויטר לעומת אתרי החדשות, עבור המגזר החרדי: פחות ויזואליה = יותר צניעות".

איציק סודרי, עוד צייצן חרדי בכיר ודובר ש"ס, המכהן בתואר "האדמו"ר של הטוויטר" (הסברים בהמשך) וצייצן שלהבדיל מרוב חבריו, מעלה לטוויטר גם לא מעט צילומים של הבישולים שלו לשבת, מאשר: "הציבור החרדי *גילה* את הטוויטר בהמוניו בתקופת הבחירות. נמצאים בו כל נציגי החדשות מכל כלי התקשורת הכללית והחרדית וההתייחסות בציבור החרדי ל*פלוני אמר בטוויטר כך וכך', כמעט כמו *תורה למשה מסיני*, ממש בחרדת קודש, מוגזמת אפילו".

שלהבת חסדיאל, עיתונאית, מייסדת ועורכת מגזין "FINE": "שפת הטוויטר מתאימה מאוד לתרבות החרדית, המקדשת מילים והבעה בכתב, עשירה באמרות כנף ומשופעת בשנינויות. לחרדים יש נטייה להתבטא על כל דבר, וזה המקום. ולא פחות חשוב: זה גם כלי מצוין לחיבור בין מגזרים, דעות ואוכלוסיות. אחלה קירוב לבבות והכרת הזולת ובעיקר השונה".

ואכן, סוגיית הדיאלוג וקירוב הלבבות חוזרת על עצמה אצל רבים מהצייצנים המובילים - ואגב, כל אלה שדיברתי איתם פה מומלצים מאוד למעקב. כך גם שרי רוט, פרשנית פוליטית באתר "חרדים 10", שהיא גם המו"לית שלו: "אני לא יודעת מהו המניע של שאר העיתונאים החרדים לעבודה (הלא מאוד מתגמלת), אבל אצלי מדובר בשליחות. גם בקטע של הסברה מול החילונים, שלא תמיד רואים נכון את דמותו של החרדי".

דמותו של החרדי? אשר לי, התגלית הכי מהנה במפגש עם חרדים בטוויטר היא כמה אין דבר כזה "דמותו של החרדי". כן, נכון, כולם עם כיפה, רובם עם זקן, חולצה לבנה חובה וכל זה, אבל גם אם ידעת את זה קודם, וגם אם לא, אין כמו לגלות מחדש עד כמה החברה הזו מגוונת ולא הגמונית. כמו אצל הרוב החילוני, גם הסצנה החרדית בטוויטר מורכבת מעיתונאים בכירים, בדחנים קורעים, פוליטיקאים, דוברים, גופי תקשורת, ארגונים - עד שלא עקבת אחרי זק"א, אין לך חיים (החשבון המעולה הזה, אגב, מופעל על-ידי צייצנית חרדית בשם חני וייזר) - אג'נדות, מריבות פנימיות ומה לא. הם יורדים אחד על השני בצורה נהדרת.

ההסברה הכי טובה

יש לא מעט דוגמאות לדרך שבה השפיעה הנוכחות החרדים בטוויטר, המשופע באנשי וגופי תקשורת, על השיח הכללי. אחת הבולטות היא בעקבות התאונה הקשה שהייתה בכביש מספר 1 בתחילת השנה. אוטובוס 402 מירושלים לבני ברק התנגש במעקה ושישה נוסעים חרדים נספו. אגד פרסמה מודעת אבל כללית, בלי שמות ההרוגים. העיתונאי אריה ארליך מ"משפחה" (השבועון הנפוץ במגזר החרדי) העלה בטוויטר מהומה, שאליה הצטרפו רבים. יומיים אחר כך, פרסמה אגד מודעה חדשה.

מקרה נוסף היה כשבאחד מאתרי החדשות המובילים פורסמה ידיעה על פרשת אונס שבוצע בתל אביב על-ידי חרדי לשעבר. בכותרת נכתב "חרדי תושב בני ברק". העיתונאי בני רבינוביץ' מיתד נאמן הרים קול זעקה, ובתוך מספר דקות שונו הכותרת והידיעה. ויש עוד הרבה דוגמאות.

אבל ההבדל העיקרי הוא לא ביכולת לשנות כותרת פה ושם, אלא בשינוי עמוק יותר של השיח. כאן, לעניות דעתי, נמצאת ההצלחה הגדולה ביותר של הצייצנים החרדים: הם לא רואים את עצמם רק כצייצנים חרדים, ממש כשם שאני לא רואים את עצמי רק כצייצן חילוני. לנו זה נראה טבעי לגמרי שחילוני יתבטא בכל נושא העולה על דעתו - מביטחון ועד ספורט, מפוליטיקה ועד כלכלה, עבור בכל מה שבדרך. אבל אצל החרדים זה אחרת: נציגי המגזר מוזמנים לתקשורת לדבר רק על ענייני חרדים (כמו אצל הערבים, אגב), לייצג עניינים חרדים ולהגן על עניינים חרדים. ופתאום, בטוויטר נפתחת היריעה ואפשר לדבר על הכול. זו אולי "ההסברה" הכי טובה: לא להסביר את עצמך, אלא פשוט להיות עצמך.

העיתונאי בני רבינוביץ' "מיתד נאמן" (וגם מ"הפטריוטים" בערוץ 20, רדיו קול חי ועוד) הוא אדם שמרבה לריב בטוויטר. בחינניות, אבל לריב. ולאו דווקא עם חרדים, דווקא עם הכיפות הסרוגות והימין הקיצוני כמו ארגון להב"ה. אפשר למצוא אותו נלחם כארי בענייני גיור, בסוגיות העלאת יהודי אתיופיה האחרונים - וכשהוא יקרא שכתבתי פה "יהודי אתיופיה" הוא לא יאהב את זה - נגד הרפורמים, הקונסרבטיבים, ועוד.

"אני ממש לא נהנה לריב", הוא מתקומם. "אני נהנה בעיקר להסביר דברים שרבים וטובים עוסקים בהם בלי להבין בכלל במה מדובר. אנשים בורים ועמי ארצות בנושאים הכי בסיסיים ביהדות. הנושא האחרון שהיה על סדר היום זה הרפורמים, פרשת הכותל והמקוואות. יש בורות מוחלטת בנושא. כמעט שאין לי בטוויטר דו-שיח פנים חרדי. רוב מוחלט של העוקבים שלי אינם חרדים. עם הסרוגים יש לי 'מלחמות' רבות, אם בנושא הר הבית, גיורים, צוהר, ימין ושמאל, אפשרות לדו שיח עם הפלסטינים. כאן המלחמות עקובות מדם.

"אנשים התחילו להבין שטוויטר הוא כלי תקשורת חזק, שדרכו אפשר להשפיע, בעוד שבכלי התקשורת הרגילים קשה לחדור ולקבל דריסת רגל לציבור החרדי ולעמדותיו. חלק מהביצוע דווקא נעשה על-ידי אנשים חילונים, שמוקירים את פעילותם של גפני או ליצמן. אבל מה שחשוב זה שלפני ההשפעה, יש אינטראקציה. אנשים נחשפים לדעות ולהשקפות עולם, לאורחות חיים ולדרכי מחשבה שלא הכירו כלל, או הכירו בצורה שטחית".

שניים אוחזין

אבל לא הכול רציני כל-כך. אחת הסוגיות שהעסיקו את הטוויטר לפני כמה חודשים הייתה השאלה מי יכהן בתואר "הרב של הטוויטר" - זה התחיל בצחוק, מן הסתם: החרדים הראשונים בטוויטר קיבלו המון שאלות הלכתיות מחילונים שכל אחד עם כיפה הוא מבחינתם רב. בדצמבר האחרון נערכו בחירות לתואר בין איציק סודרי לירח טוקר, דוברו של ח"כ גפני ואחד החרדים הכי פעילים בטוויטר. על פועלו של סודרי דיברנו, והשנים שכיהן כדובר לימדו אותו להכיר את הציבור החילוני, אבל גם טוקר לא פראייר: הוא יודע לעבוד עם אנשים ובעצמו אדם מצחיק וטוב לב - עובדה שכל הצייצנים החרדים שדיברתי איתם לכתבה ציינו שוב ושוב.

אם סודרי - רזה וגרום - מעלה תמונות של מה שהוא מבשל, טוקר - חייכן ומלא - מעלה תמונות של מה שהוא מנשנש. הקרב היה צמוד ואכזרי. שני אשפי התקשורת עשו כל שביכולתם, אפילו מר"ן ז"ל נשלף מקברו, ובסוף ניצח סודרי. טוקר ניסה אמנם לסחוב את תואר הרב האשכנזי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

בכל מקרה, הכול היה מאוד מצחיק וגם זכה לאייטמים מבודחים בתקשורת החרדית ואפילו בחילונית, לא עלינו. אם שאלתם את עצמכם מה מקנה התואר המכובד: הוא לא מקנה דבר, מלבד הזכות הגדולה לפרסם כל יום שישי מתי נכנסת ויוצאת שבת.

"זו דרך נעימה וטובה להסביר פנים על הדת והיהדות", נזכר סודרי. "אין ספק שאני וחבריי מנצלים את זה לשם כך. הבחירות היו מלאות בריווי יצרים ופוליטיקה חרדית בין אשכנזים לספרדים. קמפיין ויראלי מן המוצלחים ביותר שטובי יועצי התקשורת אמרו עליו שעוד ילמדו עליו בבתי ספר לתקשורת. הייתה חוויה מרתקת ונהנינו מכל רגע".

"מותר להתלוצץ"

אם התחלנו עם ברייטקופף מעיתון משפחה - השבועון הנפוץ ביותר במגזר החרדי - אחד הצייצנים החרדים הראשונים והבכירים הוא יוסי אליטוב (עורך השבועון משפחה, 11 אלף עוקבים). גם סגנו, אריה ארליך, הוא צייצן בולט. שניהם ראויים למעקב.

"האנושות לא משתמשת מספיק בטוויטר", אומר אליטוב. "הקסם הזה שבשלושים שניות אתה מתקשר עם שלושים אלף איש, יכול להציף נושא ולהניע תהליך. אין לזה תקדים. בהתחלה שלנו בטוויטר, או שישר הטיחו בנו שכל החרדים חשוכים וכו', או שהתייחסו אלינו כאל רבנים ושאלו שאלות הלכתיות. אבל זה, אני מקווה, מאחורינו. יש פה דינמיקה שבזכותה המגזרים שלנו יכולים להיפגש, לקיים שיח - ולא רק בענייני דת וחרדים. לדעתי, 98% מהציוצים שלנו הם לא בסוגיות דתיות - אנחנו אזרחים וזה מה שמעסיק אותנו. למרות שגם בנושאים חרדים, כמו פרשיית דרעי או תופעת ליצמן, יש לנו הרבה יותר הבנה ויכולת לתרום".

ארליך: "זה באמת החידוש הגדול, היכולת להוכיח שלחרדים - ולעיתונאים החרדים - יש רלוונטיות בשלל נושאים. הפידבק שאנחנו מקבלים נהדר. זו הוכחה שהשתלבנו. אנחנו ממגרים את הבורות לגבינו. אתן לך דוגמה, הייתה סדרת כתבות של אבישי בן חיים (כתב ערוץ 10 לענייני חרדים) על נטישה של העולם החרדי; יצאנו נגדו למתקפה שהניבה פירות. הבנתי שיש סדרת המשך".

אליטוב: "וכמובן, אנחנו מאוד אוהבים לתקוף את יאיר לפיד. בזמן האחרון גם אפשר לראות שהוא נטש את ההסתה נגדנו. זה חשוב מאוד".

אחת התרומות הכי חשובות של הטוויטר לשיח הפוליטי החרדי, אומר אליטוב, זה ההומור. "החברה החרדית נטולת הומור - במישור הציבורי לפחות. כשגפני מדבר עם פעילים, זה תמיד ברצינות. כל בדיחה היא ישר 'מתקפה חזיתית', תמיד מזדעקים על כל דבר. אבל לא כל דבר קדוש ולא כל שמש הוא אדמו"ר. מותר להתלוצץ".

השיח החרדי-חילוני, כך אליטוב, סבל הרבה שנים ממה שהוא מכנה "האייכלריזם". "ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) תמיד היה הדובר המרכזי של החרדים, ואצלו זה תמיד ישר 'גזענות' ו'נאציזם' ו'יציאת מצרים'. הכול היה מאוד מסודר ומובנה, אבל אנחנו, הכתיבה שלנו יותר צעירה וקלילה. חבר'ה, כנסו לפרופורציות. דווקא אצל החילונים הכי צעירים ועכשוויים - משמאל ומימין - אני רואה הרבה יותר קיבעון ועדריות. כל אחד מתייצב אוטומטית במחנה שלו".

ארליך: "יכולנו לראות את זה במחאה נגד מתווה הגז. אנחנו לא אוהבים צדקנות".

אליטוב: "ואני כבר לא מדבר על רשת ב', כן? אלה הכי מקובעים, ולא רק בענייני כלכלה. על חרדים הם מדברים כמו על חיות בספארי, הם צובעים אותנו. אבל הטוויטר הוא פריצת דרך לקראת ייצור סביבה טובה יותר לכולנו. זה חידוש עצום".

השניים גם נוהגים להעלות דברי תורה לקראת שבת וכל מיני כאלה. "גם זו המטרה שלנו", אומר אליטוב, "להפיץ רעיונות יהודיים. זה החב"דניק שבי, לחזק את המשותף שהוא חזק הרבה יותר מאשר המפריד, למוטט את החומות של האיבה והבורות. טוויטר מאוד עוזר לזה".

מה אומרים הרבנים?

הרבנים בינתיים לא ממש קולטים מה קורה. הם נגד האינטרנט באופן כללי, זה נכון, אבל לעיתונאים מותר כי זה לצורכי פרנסה (או כמו שאומר ברייטקופף: "אם הזמן שמבוזבז בטוויטר היה מנוצל לצורכי פרנסה - התל"ג של ישראל היה במקום הראשון בעולם"). הרבנים גם דואגים טוב-טוב לזה שיהיה מישהו מטעמם בטוויטר, שיגן כשצריך ויתקוף כשראוי. כל העיתונאים החרדים שדיברתי איתם מסכימים שבגדול, המלחמה הזו קצת אבודה.

"הרבנים נגד כל ההשתתפות ברשתות החברתיות, וזה כולל את הטוויטר, ועדיין כולם שם, חלקם בהסתר ורובם בגלוי", אומר סודרי. "זה מזכיר לי את המחקר שבדק ומצא שבני ברק היא מספר אחת ברכישות מהאינטרנט, וזה אולי הפתיע את אלה שחשבו שבבני ברק אין בכלל אינטרנט בגלל הוראת הרבנים".

שרי רוט: "הרבנים מאז ומעולם התנגדו לאינטרנט, גם לאינטרנט החרדי. למען האמת, הרבנים מתנגדים והתנגדו גם לשבועונים. בעבר נעשה ניסיון לחרם על אתרי האינטרנט, המציאות הוכיחה שהשיטה לא הוכיחה את עצמה ומי שלא נשמע לרבנים המשיך לגלוש. כל מה שאפשר לעשות הוא לצמצם את הנזק במציאת פתרונות למסלולים מפוקחים, מבוקרים ומסוננים, אבל ברור שלא ניתן למגר לחלוטין את התופעה".

ונדמה גם שאף אחד כבר לא באמת מנסה ברצינות.