מיהו היורש?

כאשר אביו של א' הלך לעולמו, רכושו, שמנה מחצית מדירה בת 48 מ"ר בתל-אביב, עבר בירושה לאשתו השנייה ולבנו מנישואיו הראשונים, כך שהבן הפך לבעלים של רבע מהדירה, ושלושת הרבעים האחרים היו בבעלות האישה. האישה השנייה, שהייתה ערירית וללא קרובי משפחה, ניהלה עם הבן מערכת יחסים טובה לאורך כל השנים, אך לאחר שהלכה אף היא לעולמה, התברר כי לא דאגה להותיר צוואה, והבן החורג אינו נמנה עם יורשיה על-פי חוק הירושה.

היורשת החוקית של אדם ערירי, אשר הלך לעולמו מבלי לכתוב צוואה, היא המדינה, אולם אין זה סוף פסוק מבחינת קרובי המשפחה הרחוקים יותר. לאלה ניתנת הזדמנות לפנות לשר האוצר, שרשאי להפעיל את שיקול-דעתו ולהעניק לקרובי המשפחה את העיזבון או את חלקו, למרות שאינם יורשים פורמליים על-פי החוק.

במקרה זה, בתו של א' היא אם חד-הורית, חרשת ונכה 100%, וא' רצה לבקש משר האוצר להעביר לרשותה את חלק הדירה שהיה בבעלות המנוחה. המכשול שעומד בפני א' הוא שלצורך הפנייה לשר האוצר יש להכריז קודם על המדינה כיורשת של המנוחה, אך למרבה ההפתעה, המדינה אינה מעוניינת בכך.

לכאורה ניתן היה לצפות כי למדינה, כיורשת הפוטנציאלית, יהיה אינטרס לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו ירושה המכריז עליה כיורשת, אך המדינה לא עושה כן. הסיבה לכך היא שלשם הכרזתה כיורשת, המדינה נדרשת להוכיח כי למנוחה באמת לא היו קרובי משפחה הזכאים לרשת אותה, ומדובר בנטל הוכחה לא פשוט, לשכנע כי אדם שאינך יודע כלל על קיומו - באמת לא קיים.

לא נורא, אמר א' למדינה, אני אשא על כתפי הצנומות את הנטל המוטל עליך ואבקש להפוך אותך ליורשת. פנה א' לבית המשפט וביקש להוציא צו ירושה המכריז על המדינה כיורשת. הוא סיפר לבית המשפט כי המנוחה שימשה עבורו כאם לכל דבר ועניין במשך למעלה מ-60 שנה, וכי הוא מכיר היטב את קשריה המשפחתיים, כך שהוא יכול להצהיר בוודאות כי אין למנוחה קרובים שיכולים לרשת את עיזבונה על-פי חוק.

א' לא הסתפק בכך והגיש לבית המשפט בנוסף גם חוות-דעת מאת מומחית לגנאלוגיה ששכר במימונו כדי לנסות לאתר קרובי משפחה רחוקים בחו"ל. הגנאלוגית בצעה חקר מעמיק וחיפושים רבים ברומניה, ארץ הולדתה של המנוחה. כן בוצע חיפוש במאגרים ובארכיונים כלליים ובחברת קדישא, ואף פורסמו מודעות בעיתונות בבוקרשט על חיפוש הקרובים. מסקנתה של הגנאלוגית הייתה כי אין אפשרות לאתר מידע אודות משפחתה של המנוחה.

יתר על כן, א' התחייב לבית המשפט כי ככל שאי-פעם יופיע יורש, הוא יעביר לידיו את הנכס, אם אכן יקבלו באישור שר האוצר. לכאורה נסללה הדרך להכריז על המדינה כיורשת של המנוחה בזכות מאמציו של א', אך בבית המשפט התברר כי המדינה מסרבת לכך.

מה עומד מאחורי התנגדותה התמוהה של המדינה לקבל את נכסי המנוחה הערירית כיורשת? הכרזתה של המדינה כיורשת על-פי דין מגבילה אותה בשני מובנים: ראשית, על-פי החוק היא נדרשת לעשות שימוש בנכסים שהיא יורשת למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד, וכמו כן עליה להעביר במקרים המתאימים חלקים מהעיזבון לקרובי משפחה שאינם זכאים לכך, כמו א'. 

מצד שני, אם המדינה לא תוכרז כיורשת, היא עדיין תזכה לקבל את הנכסים באופן נוח הרבה יותר עבורה: כמי שאחראית על ניהול נכסים עזובים. בדרך זו היא מנהלת את הנכס במשך מספר שנים תמורת תשלום, ולאחר שפוקע הזמן הקבוע בחוק, הנכס עובר לבעלותה ולשימושה, ללא כל ההגבלות המוטלות עליה כיורשת.

אין ספק כי יש כאן עמדה והתנהלות בעייתית מאד של המדינה, והדבר לא נעלם מעיני בית המשפט. לאור זאת קבע בית המשפט כי נדרש מא' רק עוד מאמץ אחד כדי לאתר יורשים פוטנציאליים: לפרסם מודעה על כך בעיתון ב-3 הערים בעולם בהם קיימת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר. אם כעבור 30 יום לא תתקבל שום פנייה, בית המשפט יכריז על המדינה כיורשת למרות התנגדותה, והדרך תיפתח בפני א' לבקש את הדירה עבור בתו. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il