ורינט ונייס , שתיים מחברות הטק הישראליות הכי מצליחות והכי גדולות (שווי של יותר ממיליארד דולר), צעדו לאורך העשור האחרון זו לצד זו כמעט, בין השאר משום ששתיהן פועלות באותו שוק: תוכנות ארגוניות שמשפרות את ניהול קשרי הלקוחות של הארגון ואת חוויית המשתמש של הלקוח. שתי החברות עוסקות בתהליך קבלת ההחלטות של הארגון, מנסות למנוע הונאות כספיות, וכך למעשה משפרות את ביצועי הארגון.
אך בשנה האחרונה דרכיהן של ורינט ונייס נפרדו. האחת דילגה קדימה ואפילו ביצעה באחרונה קפיצת מדרגה די משמעותית, בעוד השנייה נסוגה לאחור, והיא נראית כעת מעט חבולה וחבוטה. נייס נסקה לשווי חברה של 3.8 מיליארד דולר - רמת שיא היסטורית - ובשבוע שעבר הודיעה כי תרכוש חברה אמריקאית תמורת 940 מיליון דולר במזומן (רבע משווייה שלה).
הכנסות נייס דגדגו אשתקד לראשונה רף של מיליארד דולר, והרווח הנקי מפעילויות שוטפות (לחברה היה רווח חד-פעמי מפעילות שהופסקה) עמד על 140.6 מיליון דולר. ורינט, לעומתה, רשמה בשנה הפיסקלית שהסתיימה בינואר 2016 הכנסות של 1.1 מיליארד דולר - יותר מאלו של נייס - אך בשורה התחתונה הרוויחה 22.2 מיליון דולר, כמעט שביעית מהשורה התחתונה של עמיתתה. כפועל יוצא מכך, ורינט נסחרת לפי שווי של 2 מיליארד דולר לאחר שאיבדה מחצית משווייה בשיא.
על הרקע הזה, החלטנו לבחון את חבילת השכר של מנכ"ל נייס מול זו של מנכ"ל ורינט, כפי שפורטו במסמכי החברות שפורסמו לאחרונה בגין שנת 2015. לפני שנרד לעומקן, חשוב לנו לציין שמטרת טור זה אינה להסיק שמנכ"ל נייס או ורינט מתוגמל בדיסקאונט לעומת עמיתו או להפך, כלומר מקבל תמחור יתר.
שכר, ולא רק במקרה דנן, הוא נתון שמושפע מלא מעט גורמים - על אחת כמה וכמה בחברות מורכבות כמו ורינט ונייס - ולכן קשה יהיה להשוות בין שתי חבילות השכר ולהגיע למסקנה חותכת. מה שכן ננסה לעשות זה לתת לכם תמונת מצב על האופן שבו מתוגמלים שני מנכ"לים ישראלים בשתי חברות ישראליות שפועלות באותו שוק, אך מצויות כל אחת בפאזה משמעותית במחזור חייה אך שונה משל עמיתתה. אנחנו, כמובן, נשמח לשמוע את דעתכם בנושא הזה.
עוד נציין שהפירוט על חבילות השכר של מנהלי שתי החברות היה שונה. נייס התאגדה כחברה ישראלית, ורק בשנת 2014 (בעקבות החלטה משפטית בישראל) החלה לפרט את עלויות השכר של חמשת בכיריה, אך לא בפירוט כמו זה של ורינט, שהתאגדה כחברה אמריקאית ומפרטת מרגע הנפקתה בשוק ההון האמריקאי, כיוון שהיא כפופה לחוק האמריקאי.
נדיבות יתרה לעומת צניעות יחסית
נתחיל בנייס. ברק עילם (40), המנכ"ל הצעיר של החברה, מונה לתפקידו באפריל 2014 לאחר שכיהן כשנתיים כנשיא נייס אמריקה. עילם, יוצא 8200, הצטרף לנייס בשנת 1999 כשהיה בן 23, די מהר לאחר סיום שירותו הצבאי. לעומתו, דן בודנר, בן 57, מכהן כמנכ"ל החברה כבר 22 שנה ובעברו הרחוק יותר החזיק בתפקידים ניהוליים שונים בקומברס טכנולוג'י, בעברה החברה האם של ורינט. פערי גיל וניסיון תעסוקתי אלו, בין היתר, משפיעים על חבילות השכר של השניים, שכל אחת מורכבת משכר בסיס במזומן, בונוס מבוסס ביצועים במזומן, תגמול הוני (אופציות למניות ו/או מניות חסומות) והטבות סוציאליות.
עלות השכר הכוללת של עילם בשנה שעברה עמדה על 4.5 מיליון דולר, 35% מתוכה במרכיבי מזומן והיתר בתגמול הוני. במקרה של בודנר מדובר היה על עלות כוללת של 10.2 מיליון דולר, פי 2 ויותר מזו של עילם, ורק 14% מתוכה במרכיבי מזומן.
תגמול הוני, נזכיר, הוא עלות לכל דבר ועניין עבור החברה וברוב המקרים הוא הופך בחלוף הזמן עבור המנהל למזומן כאשר זה מוכר את המניות שקיבל במסגרתו בשוק. וול סטריט, אגב, נוהגת לנטרל עלות זו מרווחי החברות כשהיא מתמחרת אותן בטענה כי אינן תזרימיות, אך באחרונה גוברים הקולות שקוראים להפסיק להתעלם מעלויות אלו.
במקרה של עילם, שכר הבסיס שלו עמד אשתקד על 40,000 אלף דולר בחודש, ואילו מהשנה הוא יעמוד על 52,083 דולר, כלומר 625 אלף דולר בשנה (העלאה של 30%). עילם חזר לאחרונה לחיות עם משפחתו בארה"ב, ונייס טענה בזימון לאסיפת בעלי מניות שהתקיימה בשבוע שעבר כי שכר זה הוא "לפי הרמות המקובלות לשכר של מנכ"לים בחברות אמריקאיות מתחרות". עוד טוענת נייס כי ההעלאה נובעת מכך שכמנהל שיושב בארה"ב, עילם זכאי להטבות סוציאליות שערכן נמוך יותר מאלו של מנהל שיושב בישראל ושקבועות בחוק הישראלי (הפרשות לקרן פנסיה, לקרן השתלמות, ורכב חברה), ולכן ההעלאה לעיל אמורה לגשר על פער זה.
בודנר, לעומת זאת, מקבל שכר חודשי של 62 אלף דולר בקירוב (740 אלף דולר בשנה) וזה - ושל יתר בכירי החברה - עולה מדי שנה בשיעור של 2.5%. דהיינו, גבוה יותר משל עילם, אך יש לזכור שבודנר, שחי גם הוא בארה"ב, מכהן בתפקידו כמנכ"ל כבר 22 שנה.
נעבור למרכיב הבונוס. עילם מקבל בונוס תלוי ביצועים ששווה ערך ל-100%-200% משכרו השנתי, המבוסס כאמור על יעדי הביצוע שהציב לו הדירקטוריון. אשתקד מדובר היה על בונוס בשווי של 960 אלף דולר, 200% משכרו השנתי (480 אלף דולר בשנה שעברה, לפני ההעלאה שציינו).
המקרה של בודנר מורכב יותר. הוא זכאי לבונוס שמבוסס הן על יעדים פיננסיים מדידים והן על יעדים, אסטרטגיים יותר, שאינם מדידים לגמרי. ורינט קבעה לבודנר רף בונוס של 816 אלף דולר, והוא יכול לקבל 25% ממנו במקרה שהביצועים מצויים ברף התחתון של הטווח שנקבע, 100% במקרה שהם מצויים באמצע הטווח ועד 150% - לרף העליון. אשתקד קיבל בודנר 83% מהבונוס, 675 אלף דולר בקירוב, כלומר קצת מתחת לאמצע הטווח, פועל יוצא של ביצועים חלשים של החברה אשתקד. כלומר, הרבה פחות מעילם שהוביל אשתקד את נייס לתוצאות כספיות טובות מבשנה הקודמת.
ועכשיו למרכיב האחרון בחבילות השכר של השניים, המרכיב ההוני. כל אחד מהם, כפי שמקובל, מקבל מדי שנה חבילות אופציות למניות ו/או מניות חסומות. ההשוואה בין החבילות היא מעט מורכבת (בין היתר כיוון שעילם מכהן בתפקידו רק כשנתיים ואילו בודנר 22 שנה), אך העלות שלהן לשנת 2015, כפי שהוכרה בדוחות החברות, יכולה להעיד על ההבדל בשוויין: 2.9 מיליון דולר במקרה של עילם ו-8.7 מיליון דולר במקרה של בודנר. בשנת 2014 מדובר היה על עלות של 2.3 מיליון דולר במקרה של עילם, ו-8 מיליון דולר במקרה של בודנר.
אז מי מתוגמל בהתאם לביצועיו, לשווי החברה ולמחזור ההכנסות ושולי הרווחיות שלה, עילם או בודנר? ובכן, על פניו זה נראה שמנכ"ל נייס מתוגמל בחסר, אך חשוב לזכור שה"רף" שמציב לו בודנר הוא די גבוה, ולא בהכרח כזה שצריך לעמוד בו. מאז ומתמיד ורינט תגמלה את מנהליה בנדיבות יתרה למדי, כפי שנהוג לשמצה בוול סטריט, ואילו נייס הייתה הרבה יותר צנועה בתגמול מנהליה.
אולי כתשובה נציין את הנתון הבא: מניית נייס עלתה בשיעור של 46% מאז שעילם נכנס לתפקידו, ואילו מניית ורינט איבדה 35% באותה תקופה. תשפטו אתם.
פירמידת הצרכים של העובדים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
