החור השחור

להיטותו של ברק אובמה להוציא כוחות אמריקאיים מכל קו אש משתווה כנראה רק לחוסר להיטותו להודות שהם נמצאים בקו האש. שר ההגנה הראשון שלו, רוברט גייטס, ביקר בשבוע שעבר את הבוס לשעבר על סירובו להודות, שלוחמים אמריקאיים נמצאים בזירת הקרב עם דאעש בסוריה ובעיראק, וגם נפגעים שם.

כיוצא בזה אפגניסטן. מזל"ט אמריקאי חיסל בשבוע שעבר את מנהיג הטליבאן, מולא אח'תר מחמד מנצור, על אם הדרך בחבל בלוצ'יסטן של פקיסטן. החבל גובל באיראן, ועל פי הידיעות הוא עתה זה בא מפגישות עם אנשי ממשלה איראניים מעבר לגבול.

זו הייתה קליעה בול מדויקת להפליא, שקולה כנגד מציאת מחט בערימת שחת. "האמריקאים ניערו את הגלילור [קליידוסקופ]", כותב אחמד רשיד, עיתונאי פקיסטני, מבעלי הסמכות הגדולים ביותר על הג"יהאדיסטים של מרכז אסיה. איך יחזרו ויסתדרו הצורות הגיאומטריות, קשה לדעת.

מקור השראה אפשרי

האם החיסול הממוקד הזה, מקור השראה אפשרי לשר הביטחון הבא של ישראל, הוא אקט מלחמה? האם פירושו שארה"ב מוסיפה לעמוד בקו האש באפגניסטן?

לא, אומר ברק אובמה. הוא נמצא השבוע במזרח אסיה, ובמסיבת עיתונאים בהאנוי, וייטנאם, הוא הטעים, "איננו חוזרים ומצטרפים אל פעולות המלחמה השוטפות של כוחות אפגניסטן".

הגנרלים שלו אינם מאושרים. על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל", הם מפצירים בנשיא שיתיר שימוש בכוח אווירי מסיבי נגד הטליבאן. בחודשים האחרונים הטליבאן הרחיב את שלטונו על פני שליש ממחוזות אפגניסטן. הוא חוזר וחוסם בקלות את דרך המלך המשוכללת מן הבירה קאבול אל הצפון. הוא תוקף פעם אחר פעם בתוך קאבול עצמה. למתקפה הזו נכונו עוד שיאים משוערים לפני בואה של עונת השלגים.

שם מושל התוהו-ובוהו

צבאה הסדיר של אפגניסטן מזכיר לא מעט את הצבא הסדיר של דרום וייטנאם בתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה. גם שם, ארה"ב קיוותה להשתחרר מן הלחימה השוטפת באמצעות "וייטנאמיזציה". היא השקיעה הון עתק במאמץ הזה.

לדרום וייטנאם היה צבא גדול ומצויד היטב. פה ושם הוא גם עשה חיל, אבל רק כאשר האמריקאים היו בסביבתו, וחיל האוויר שלהם פרש את מטרייתו. לא הייתה לו, לעומת זאת, רוח לחימה, ומהירות התמוטטותו בחודשי המלחמה האחרונים היכתה את אמריקה בתדהמה והחלישה את רצונה לחזור ולנסות משהו מעין זה.

חמש עשרה שנה ויותר לאחר נפילתו של משטר הטליבאן באפגניסטן, הממשלה הדמוקרטית (פחות או יותר) הנבחרת (פחות או יותר) שהחליפה אותו, עומדת על סף קריסה.

הקריסה אינה מוכרחה להתרחש מיד. למען האמת, סף קריסה הוא מצב קבוע באפגניסטן. יש לה אמנם נשיא, אבל הלגיטימיות של בחירתו הוטלה בספק מלכתחילה. הוא נאלץ להתחלק בשלטון עם יריבו העיקרי, שקיבל את התואר המסקרן "צ"יף אקזקיוטיב" (לא רק באנגלית, אלא גם בלשונות אפגניסטן, שכתיבן מבוסס על הערבית).

הדואליות בצמרת אינה מסתיימת שם. השפעתה של הממשלה על מה שמתרחש מחוץ לקאבול מוגבלת מאוד. בפרובינציות מושל תוהו-ובוהו, או מושלים בעלי-שררה מקומיים, עם או בלי תואר. חייה של המדינה האפגאנית תלויים לה מנגד, וכמעט כל אחת משכנותיה יכולה לשים לה קץ.

עורמת פקיסטן

התפקיד המסובך ביותר הוא זה של פקיסטן. המודיעין הצבאי שלה מילא תפקיד מרכזי ביצירת הטליבאן, לפני 20 שנה ויותר. היא ניסתה בכל כוחה להציל את משטר הטליבאן גם לאחר התקפת אל קאעידה על המגדלים התאומים, ב-2011. ואף על פי שוויתרה תחת לחץ - "אנחנו נפציץ אתכם עד שתחזרו אל תקופת האבן", איים שליח אמריקאי רם דרג על המשטר הצבאי דאז בפקיסטן - היא הוסיפה להגיש שירותים לוגיסטיים לטליבאן.

מולא מנצור, שמוקד וחוסל בשבוע שעבר, ישב בביטחון יחסי בעיר-מחוז גדולה בפקיסטן. אסיפה של הטליבאן, שהשתתפו בה 5,000, מכוהניו ומקציניו, בחרה במנצור למנהיג בגלוי, בשנה שעברה.

הפקיסטנים טענו במלוא התוקף של עורמתם, כי הם מאפשרים בזה את תהליך הפיוס בין הממשלה בקאבול לבין האיסלאמיסטים. אבל למולא מנצור לא היו כל כוונות להתפייס, מפני שפיוס כרוך בהשלמה ובפשרה.

מנצור לא רצה להיות חסן נסראללה אפגאני, עם מדינה בתוך מדינה, עם צבא פרטי ועם שליטה מאחורי הקלעים. הוא רצה את כל הקלעים. את זה אפילו פקיסטן אינה רוצה להעניק לו, מפני שטליבאניזציה מלאה של אפגניסטן תעניק דחיפה עצומה לשלוחה הפקיסטנית. אצבעות טליבאניות על נשק גרעיני פקיסטני יצליחו כנראה להוציא אפילו את ברק אובמה משלוות רוחו המהוללת.

קיצונים יותר מן המנוח

האם החיסול הממוקד ישים קץ למגמה הפוליטית שייצג מולא מנצור? הבית הלבן רוצה להמתין ולראות, לפני שירשה לפצצות מונחות ליפול על טורי טליבאן. תרחיש סביר הוא של התפרקות טליבאן לגורמיו, או לגורמי גורמיו. בשורותיו יש קיצונים יותר מן המנוח.

המפורסם ומעורר הפחד מכולם הוא סיראג"ודין הקאני (האיות מבוסס על הגייה, לא על הכתיב הערבי). הוא רק בן 27, והוא עומד בראש רשת טרור חוצת גבולות, המוחזקת אחראית לשורה של פיגועים עקובים מדם. הקאני אינו רוצה אפילו צל-צלו של פיוס, וקשריו עם המודיעין הצבאי הפקיסטני הם עניין רגיל להשערות (הבוקר, יום ד", נמסר שלא הקאני יירש את מנצור, אבל הוא יוסיף למלא תפקיד בכיר מאוד במידרג הטליבאן.)

ברק אובמה הבחין פעם בין "מלחמה מטומטמת" לבין מלחמה צודקת. את התווית הראשונה הוא ענד למלחמת עיראק, והבטיח לסיים אותה. אחרוני הלוחמים האמריקאים אמנם יצאו מעיראק ב-2011. זו באפגניסטן הייתה מוצדקת, אבל לרוע המזל לא מוצלחת. אובמה החליט להסתלק גם ממנה לטובת הכרה שעתידה של אפגניסטן אינו מובטח, ובכל מקרה יהיה לטליבאן חלק ניכר בו. בשוך נשיאותו של אובמה נועדו להישאר באפגניסטן רק 5,500 אמריקאים, לצורכי ייעוץ ואימון.

זה אומר כמעט בוודאות, שההחלטות על עתיד אפגניסטן ינחתו על שולחן הכתיבה של הנשיאות הבאה. יהיה אשר יהיה המגדר הנשיאותי, הטוענים לכורסה יגיעו לשם עם מעט מאוד אשראי.

הילארי קלינטון תתקשה לשכנע את העם האמריקאי או את הקונגרס (ביחוד אם יוסיפו לשלוט בו הרפובליקאים) שהגיע הזמן לחזור ולהציב "נעליים גבוהות" על אדמת אפגניסטן, או על אדמה זרה כלשהי. אשר לדונלד טראמפ, הוא לא הביע אלא בוז לכל דיבור על התחייבויות צבאיות של ארה"ב מעבר לים.

אפגניסטן חוזרת ומתקרבת אל המעמד של חור שחור במרכז אסיה. איננו צריכים אלא לעיין במפה - היא מוקפת, מיד או במרחק לא גדול, בסין, בהודו, בפקיסטן, במרכז אסיה הסובייטית לשעבר וממילא ברוסיה, ובאיראן - כדי לעמוד על הסכנות הנובעות מקריסתה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny