הנורמלי החדש

אדם גופניק כותב במגזין "ניו-יורקר", 11 במאי: "התרחש מה שלא היה עולה על הדעת - דונלד טראמפ, שוטה, קהה-חושים, שקרן סוציופתי, הופך למועמדה של מפלגה אמריקאית מרכזית לנשיאות - ובתוך רגעים אחדים, מה שהיה צריך להיות הלם לא-נתפס נעשה מאורע הצריך הסתגלות, קבלה, ניתוח. מתחילים המאמצים הנואשים לנרמל את הבלתי-נסבל".

מפתיע, או אולי לא כל-כך, עד כמה חברות דמוקרטיות הן בנות-סיגול. עייפות ופחד משמשים בהן בערבוביה, ובדיוק מפני שהן מתייראות מפני הבלתי נסבל הן להוטות למצוא ניחומים בחיקו. מעז-ייצא-מתוק, הלוא כן. סוף-סוף, לא ייתכן שהוא התכוון למה שהוא אמר, נו באמת. זה היה טכסיס. זו הייתה לשון הפלגה הכרחית.

קודם כול, אל תפחדו, הוא לא ייבחר לנשיא; ושנית, אתם יודעים מה, גם אם ייבחר, הישיבה בלשכה ההיא, אצל שולחן הכתיבה ההוא, בצל הדיוקנאות ההם, תיישב את דעתו. יועציו יעניקו לו את הקונטקסט, ויזכירו לו את המגבלות; ומנהיגי הקונגרס ילחצו מפעם לפעם על הבלמים. וחוץ מזה, לא כל-כך נורא שמישהו כמותו יתהלך בחנות החרסינה של פוליטיקאים חלקלקים, ויטלטל את המערכת. היא צריכה טלטול. איזשהו טלטול. מי היה מטלטל אותה זולתו?

הנרטיב של נשיאות דונלד טראמפ מתחיל להיכתב בשעה שהמפלגה הרפובליקאית מלכדת שורות סביב מועמדותו. סקרי דעת הקהל כבר מראים שההפרש העצום נסגר, וטראמפ עומד בעמדת תיקו עם הילרי קלינטון. כשלעצמי, אני מפקפק בערכם של הסקרים האלה. אבל כרגע יש לכל הפחות סבירות מסוימת שמחרחר השנאה, המפלג והמקטב, הבריון המילולי, המוקיון הלועג והנלעג יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית.

מה לעשות, חוץ מאשר להימלט אל מעבר הגבול הקנדי הקרוב ביותר?

איזה אומץ, איזה השקפות

ההסתגלות לבלתי-נסבל היא תכונה אנושית בהחלט. רובנו איננו מהפכנים של בריקדות. אנחנו מבכרים שקט, איזון, ודאות. את מאבקינו הפוליטיים אנחנו נוטים להגביל לשיחת סלון, או קפה. את מה שהאנגלים קוראים "האומץ של השקפות-עולמנו" אנחנו מעדיפים להפגין בטוקבק אנונימי, המעניק לנו את ההזדמנות לגדף, להטיל דופי ולהשתמט מפני מבחן של רצינות ושל כנות.

מהפכות פוליטיות אלימות אמנם הבריחו מספר ניכר של בני אדם מארצותיהם. הצרפתים עשו חיל מיוחד ביציאה לגלות עוד מאז המאה ה-17. אבל גם בני לאומים אחרים העדיפו גלות על פני הסתגלות. רוסים ברחו בהמוניהם לאחר ניצחון הבולשביקים במלחמת האזרחים, כמעט לפני מאה שנה. גרמנים ברחו מפני היטלר. יהודים כמובן ברחו בהמוניהם, תמיד, מאימת כל שינוי. אבל מספר עצום של אנשים החליטו להישאר, ולהתכופף, בתקווה שהסערה תדלג עליהם; או החליטו להישאר כדי להסתגל. הם מצאו הצדקות רציונליות. רוסים נשארו, או אפילו חזרו, מפני שהאמינו כי נצח רוסיה לא ישקר. לנין וסטאלין הצילו את רוסיה מהתמוטטות, גם אם המיטו חורבן והרגו מיליונים, הלוא כן.

ההסתגלות למשטר הנאצי אפילו לא הצריכה מלחמת אזרחים. היו נחוצים לה קצת הפחדות, קצת מחנות ריכוז (בשנים הראשונות אנשים נכנסו אל מחנות כאלה, ויצאו מהם חיים; אפילו יהודים), וטבח אחד (1934). הגסטאפו הידועה לשמצה היה משטרה חשאית קטנה יחסית.

ההסתגלות כללה כמובן את ההמונים, מי שהתייצבו לאורך השדרות כדי להצדיע במועל יד מתוך רצון חופשי בהחלט; אבל גם פרופסורים, מדענים, אמנים, מוזיקאים, שחקני תיאטרון וקולנוע. הם ויתרו מרצון על זכותם שלא לוותר מרצון. הם המציאו הצדקות והרעיפו לגיטימיות על כל מה שהיה עד זה לא כבר בלתי נסבל, או לפחות מגוחך.

האמריקאים למדו את זה על בשרם, כאשר ניסו, בתום לב, לעשות דה-נאציפיקציה של גרמניה לאחר המלחמה. הם גילו שטיהור מלא ומושלם יצריך פחות או יותר ניפוי של חצי האוכלוסייה. זה לא הסתדר עם צורכי המלחמה הקרה, ציד הנאצים פסק, ומספר עצום שלהם הורשו לחזור ולהתיישב בעמדות מפתח.

אגב, לא כל להיטות להסתגל כרוכה בברית עם השטן. אנשים לא הסתגלו רק להיטלר, או לסטאלין. ימין דמוקרטי הסתגל לשמאל דמוקרטי, וההיפך. רונלד רייגן הצחיק את אמריקה בשנות ה-60 כאשר התחיל את מצעדו אל הבית הלבן; הדאיג אותה באמצע שנות ה-70; ולבסוף נעשה הנשיא הפופולרי ביותר של זמננו.

מפציץ אסואן, סוגר העמותות

מה שמביא אותנו אל הבלתי-נסבל המקומי, שר הביטחון אביגדור ליברמן. איזה להטוט של מאחז עיניים היה יכול להניב את צירוף המלים הזה רק לפני שבוע או שבועיים. באיזה בוז דחה בנימין נתניהו את דרישת ליברמן לקבל את משרד הביטחון רק בשנה שעברה.

עכשיו האיש הזה, שכמו יצא מדפי הסיום של ספר תולדות האפריקנרים בדרום אפריקה, מחזיק בהגה, ואצטלה של מדינאי נופלת על כתפיו. בטון מדוד הוא תומך בשתי מדינות לשני עמים; באחריות לאומית הוא מברך על יוזמת א-סיסי ומכיר בערכה של היוזמה הסעודית בת 15 השנה. האיש הזה, שהכריז (בראיון לעיתון בריטי ב2006-, ואולי גם בהזדמנויות אחרות), "יהודים וערבים אינם יכולים לחיות אלה לצד אלה", הופקד על הצדדים המעשיים של נצח-ישראל.

מה יקרה בחודשים הבאים? האם מי שקרעו קריעה למשמע הידיעה על מינויו כבר תופרים חליפות חדשות? האומנם יישכח מוצאו הרוחני והכוחני של מפציץ אסואן, סוגר העמותות, מבשר הנשיאות הפוטינית-ארדואנית, תולה חברי הכנסת הערביים? האם הפוליטיקה הישראלית עומדת ללכת בעקבות הפוליטיקה האמריקאית וההודית, הרוסית והטורקית והאוסטרית, ואולי בקרוב הצרפתית, ולוותר על כל עכבות ועל כל נורמות?

ליברמן הוא הנורמלי החדש.