חוף מבטחים

א.

לא נעים לי להזכיר לכם, אבל מאחר שנזכרתי בזה בעצמי השבוע, חשבתי שזה לא יהיה הוגן שאסבול לבד: עוד חודש מתחיל החופש הגדול. זה קרה לי כשנרשמתי ושילמתי על הקייטנות, מחזור ראשון ומחזור שני, כולל הסעות. ריקנות נרשמה בחשבון הבנק ותוגה נרשמה בנשמה - עוד הוכחה קטנה, אחת מאלף, לקשר ההדוק בין השניים.

הקייטנות הן רק הבסיס, כמובן. עליהן יש להוסיף אינסוף הוצאות אחרות, רק מיעוטן המבוטל מתוכנן מראש, אבל רובן המוחלט עולה כסף. החופש הגדול הזה, רק עוד חודש פחות יום, הולך להיות חתיכת קנס מטורלל שהתשלומים עליו ילוו אותך עד סוכות. וזה עוד לפני שדיברנו על כל הימים הארוכים האלה, במיוחד באוגוסט, כשכולם כבר עלו אחד לשני על כל העצבים המרוטים והראשון בספטמבר נראה רחוק יותר משלום עולמי.

עוד חודש. הלוואי ואפשר היה להתכונן לזה, אבל אי אפשר. הדבר היחיד שניתן להתנחם בו הוא שגם החופש, כמו שאר הדברים, יעבור. איכשהו. הבעיה היא שזה כשלעצמו מדכא. הרי ידוע שככל שהחופש הגדול ארוך ואיום יותר בעיניך - ככה אתה יותר מבוגר. החיים הופכים להיפוך טרגי של השיר "סימן שאתה צעיר": כשהילדים שלך אומרים ים ואתה חושב על חול, זה סימן שאתה מבוגר.

ניסיתי לעודד את עצמי, אבל רק החמרתי את המצב. טוב, חשבתי, לפחות אנחנו לא טסים לחו"ל הקיץ - זה ממש היה יכול להיות יקר. לקח לי פחות מרגע להיזכר שרק בפסח היינו בחו"ל, מה שרק דיכא אותי יותר. נראה לי שיכולתי להיות הליצן הרפואי הגרוע בהיסטוריה.

ב. אני שונא לקטר, בחיי. כן, אני יודע כמוכם עד כמה זה קל וכיף ותמיד יש על מה, אבל קיטורים עושים קמטים - זה מדעי. אז אני מנסה לעודד את עצמי ולשמור על האופטימיות. לשם כך, יש לי שתי שיטות: הראשונה היא להיתלות באילנות גבוהים. הנה, אתמול לפני 370 שנה נולד החבר המתמטיקאי והפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ. תרומתו למתמטיקה לא מוטלת בספק, אבל בקרב הפילוסופים יצא שמו למשל ושנינה בשל קביעתו שהעולם שלנו הוא הטוב ביותר האפשרי מבין כל העולמות.

זו כמובן הפשטה כמעט פושעת של הדברים - קשה לטעון ברצינות שהבן אדם היה אהבל עד כדי כך - אבל יש משהו באופטימיות הנהדרת הזו שנחמד מאוד לאמץ. זה כמובן לא אומר שהכול טוב בעולם, ועל חלק מהזוועות האלה - בהמשך, אבל אם מסובבים את דבריו של לייבניץ בלא יותר מ-17 מעלות בכיוון השעון, אפשר בקלות לראות שהוא ממש צודק: העולם שלנו, כלומר שלי ושל ילדיי, הוא בהחלט מהטובים ביותר האפשריים באופן יחסי. מספיק להסתכל על שאר העולם. כן, כן, אני יודע שיש מקומות שבהם אפשר למצוא אוכל או דירה יותר בזול - אבל יש פי אלף מקומות, ורובם לא כל-כך רחוקים מפה, שהדבר הכי זול בהם הוא החיים. אז אם אתה לא אומר תודה, בן אדם, לפחות אל תקטר על קייטנות ועל ארטיקים.

ודאי ראיתם את הצילום השבוע של התינוק-הפליט שטבע בהתהפכות סירה מול חופי לוב. שמו של התינוק לא ידוע, גם לא הוריו ולא המקום שממנו ברח. התינוק הזה טבע בים התיכון, הים שלנו, כמו אלפים אחרים (8,000 לפחות רק בשנתיים האחרונות). אז כשהילדים שלי ירצו ללכת לים אני אחשוב קרוב לוודאי על חול, אבל מה שבאמת הייתי צריך לחשוב עליו זה שבאותו ים ממש טובעים ילדים אחרים. המחשבה שבאותם מים של אותו ים תיכון יש ילדים שמשתכשכים וילדים שטובעים לא תיתן לי מנוח הקיץ.

אבל הצילומים שבאמת משקפים את רוח התקופה, וגם את אמירתו של לייבניץ החביב, הם אלה שבהם נראים תיירים עושים את חופשתם באי יווני ומשתזפים על החוף בעוד סירות עמוסות פליטים מגיעות אליו. אלה שני עולמות שנים - וביחס לאחד, השני הוא באמת הטוב ביותר האפשרי. יש כ-30 מיליון ילדים פליטים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לפי יוניצ"ף, ואף אחד מהם הוא לא הילד שלי או שלכם. אז תשלם על הקייטנות, אני אומר לעצמי, וסתום ת'פה.

ג. אם אין לכם חשק לפילוסופים גרמניים מהמאה ה-17, אתם יכולים להשתמש בשיטה השנייה שלי. היא בהחלט קלה יותר, והתוצאות שלה לא נופלות מהראשונה: דמיינו את עצמכם עם שני תוכים, אחד על כל כתף; לימני קוראים פרופורציה, לשמאלי - פרספקטיבה.

הם תוכים מדברים: הו, איזה מסכן אתה דרור פויר! צריך לשלוח את הילדים שלך לקייטנה - ממש איוב! הו, הביטו טוב-טוב בעלוב הזה! הו, ראו את העלוב, צורח אחד מהם, היה בפסח בחו"ל ובאוגוסט הוא חייב להישאר בארץ, שמישהו יביא לנו טישו! והתוכי השני משיב לו ומקרקר בקול צורם: שמישהו ייתן לאומלל הזה, יהודי במדינת ישראל, מכונת זמן!

זה מאוד עוזר. אם אתם לא מאמינים לי, נסו בעצמכם.

אני מודה שאפשר לטעון שהפרופורציה והפרספקטיבה שלעיל לא שוות שום דבר; שסבל הוא אולי יחסי ברמה הטהורה - ואז ברור שסבלו של אב פליט סורי שבנו טבע מאפיל על סבלו של אב ישראלי שילדיו יוצאים לחופש גדול - אבל הבן אדם לא פועל ברמה הטהורה. עובדה שכאב באצבע הקטנה של הרגל כשזו נתקלת בפינת השולחן יאפיל תמיד, גם אם לזמן מוגבל, על כל זוועות העולם כולו. מינוס בבנק לא מתמלא כי יש מישהו עני יותר. הכול נכון, ובכל זאת: לפחות תקעת סיכה באחד מהבלונים שהתנפחו לך בראש. אתה לא במרכז העולם, אז שמח בחלקך, בן אדם, ואת החלקים האחרים נסה לשפר ככל שביכולתך.

ד. אומרים שהאופטימיסט נבדל מהפסימיסט בהסתכלות על הכוס המלאה כדי מחצית; זה רואה מה יש, זה רואה מה אין. אף פעם לא הצלחתי להזדהות לגמרי עם הדוגמה הזו, בעיקר כי אין לנו מספיק מידע על הסיטואציה. כמו שאני מכיר בני אדם, מה שקרה זה ששניים הסתכלו על אותה כוס ומאחר שאחד מהם אמר שהיא חצי מלאה אז השני, רק בשביל להמשיך את השיחה, טען שהיא דווקא חצי ריקה ובמקרה עבר בסביבה איזה נודניק עם נטייה להגדרות. אחיו הקטן של זה ששאל מה בא קודם, הביצה או התרנגולת. תאמינו לי שאתם לא רוצים להכיר את האח השלישי, זה ששאל אם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים.

אבל אם הוא לא היה עובר שם, הנודניק הזה, מצמצם את נקודת המבט לכדי כן או לא והורס לכולנו את החוויה הבסיסית כל-כך של להביט בכוס מלאה עד החצי, היינו נשארים עם האמת הבסיסית: אי אפשר להסתכל על מה שאין בלי להסתכל על מה שיש. הכול אחד. זה בסדר להתבכיין על מחירי הקייטנות תוך כדי שיש כל-כך הרבה כאלה שסובלים כל-כך הרבה יותר - אבל רק אם אתה יודע את זה, רק אם אתה יכול להסתכל על כל הכוס כולה, מה שיש בה ומה שאין בה. זה מה שניסו שני החברים מהדוגמה לעשות, עד שההוא בא להפריע להם. במקום לזכור את שני החברים כאבות הדיאלוג הפילוסופי, כל מה שנשאר לנו מהם זו הגדרה רזה מדי: פסימי או אופטימי.

אז זה מה שנראה לי שאני הולך לעשות: להתבכיין כמה שבא לי על הקייטנות והחופש והמחירים והחום והחול, אבל לזכור שזכיתי להיות כזה שלילדים שלו יש את כל זה.

כן, אני יודע שקל להגיד את זה עכשיו, נסו אותי עוד חודש וחצי.