המשטרה זה לא שב"כ

לפני חצי שנה, כשנכנס רנ"צ רוני אלשיך לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ירדה משטרת ישראל, על מעללי ניצביה ושוטריה, לשפל המדרגה, וכעומק השפל, כך הייתה רמת הציפיות מהמפכ"ל הנכנס לפריצת דרך בעשייה, ובעקבותיה לעליית מעמדה וקרנה של המשטרה. כעבור חודשים ספורים תמו ימי החסד שנתנה התקשורת למפכ"ל החדש, ומול צעדיו לסכור את שיטפון ההדלפות מתוך המשטרה לכלי התקשורת, החלו להופיע ביקורות כאלה ואחרות על אופן ניהול המשטרה בעידן אלשיך.

כ"אחד העם" ציפיתי וייחלתי גם אני שממעמקי המשבר, האמיתי והתדמיתי, שבו נמצאה המשטרה, ועם מינוי אדם מן החוץ, עתיר הישגים בעבודת שטח ובפיקוד, תפציע בשורה של עשייה משטרתית השונה מהותית ממה שקדם לה.

השיח שהנחיל המפכ"ל על "שיטור גבוה" ו"שיטור נמוך", אשר דווקא במשטרה פנימה התקבל בחוסר הבנה מסוים, פותח חלון להבנה כי המשטרה אינה גוף אחיד, אלא היא מפוצלת (לפחות) לשתי משטרות שונות: המשטרה הגבוהה, לעומת זו הנמוכה.

מטבע הדברים, "השיטור הגבוה" הוא זה שנמצא כל העת בעין הסערה, ובימים אלה הדבר מודגם בהתנהלות הלא ברורה של המשטרה בנושא פרסומי ההמלצות מחקירת רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו.

ניכר בעליל כי רנ"צ אלשיך אינו רגיל לפעול לאור זרקורי החשיפה הציבורית, שהם אמנם מאירים פינות חשוכות, אך גם מסמאים ומבלבלים. הצעדים המבורכים לכאורה שנקט המפכ"ל עם כניסתו לתפקיד, לסכירת שיטפון ההדלפות המוגזם, הפכו לניסיון לאטום את המשטרה בפני התקשורת, גררו חוסר הבנה מוחלט באשר ליישום "רוח המפקד" בתוך המשטרה פנימה והביאו לעימותים מיותרים ומביכים עם התקשורת.

אמנם נוח למשטרה בכלל ולמי שהגיע מהשב"כ בפרט למסור דין וחשבון רק לרמות הממונות, ולא לעם ישראל כולו דרך כלי התקשורת, אך המפכ"ל יצטרך ללמוד באופן מעשי ובדרך הקשה שהמשטרה נתונה לפיקוח ציבורי גם דרך כלי התקשורת.

השאלה אם על המשטרה להמליץ המלצות בסיכומי תיקי חקירה, לא נולדה בימיו של אלשיך, והדעות בסוגיה זו חלוקות גם בתוך המשטרה פנימה. אלא שכיום הוא העומד בראש הפירמידה, והוא זה שצריך להידרש לשאלה זו ולהכריע בה, בכפוף להנחיות היועמ"ש לממשלה.

אם לא די בשאלה לא פשוטה זו לבדה, על המפכ"ל לגבש גם מדיניות סדורה של פרסום ציבורי של סיכומי תיקי חקירה והמלצות בהם, כל עוד הן קיימות, בכל הקשור למושאי השיטור הגבוה, שחקירת רעיית ראש הממשלה היא חלק ממנו.

עם זאת, כאשר הסערות עוסקות בשיטור הגבוה ובנושאים שנתונים לעיסוק תקשורתי אינטנסיבי, אני רואה את פריצת הדרך שיכולה להוביל את המשטרה להצלחות דווקא בהתייחסות ל"שיטור הנמוך". התייחסות זו הייתה יכולה לרמוז על שינוי כיוון מבורך בדרך להחזרת השוטרים לתפקידיהם המקוריים שהותוו בחוק. בראש ובראשונה - "לקיים סדר בדרכים... ובכל מקום שיש לציבור גישה אליו"! (סעיף 5.(1) לפקודת המשטרה נוסח חדש, תשל"א-1971).

אולם כאשר אני עובר בכבישים וברחובות, אינני מבחין בבדל שינוי בעשייה (או בחוסר העשייה) של המשטרה. נכון ששינוי כיוון של גוף בסדר גודל של משטרת ישראל הוא תהליך שאורך זמן רב, אבל כשוטר וכקצין לשעבר הייתי מצפה להבחין בניצני שינוי שחלחלו לרחוב. לצערי, לא הבחנתי בכאלה. גם הרוכלים ומקבצי הנדבות בצמתים לא הבחינו בהם.

העגלה המשטרתית המקרטעת זקוקה, קודם כל, לפנצ'ר-מאכער, שיחליף את הצמיגים הנקורים שעליהם מתגלגלת המשטרה. ייתכן שאם עד סיום כהונתו יצליח אלשיך לתקן את הנקרים, להחליף כמה גלגלים חורקים ולהניע קמעה את המשטרה - דיינו. אחרי הכול, לא המשטרה היא זו שהובילה את ישראל להידרדרות מוסרית וערכית, שבעטיה נחקרו, נשפטו והורשעו בדין נשיא מדינה, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ועוד. הכישלון במקרה זה איננו יתום. אבות רבים לו, אך כולם, כמובן, מתכחשים לאבהותם.

גם אם לא תהיה פריצת דרך בהנהגת "שיטור נמוך" - אם להשתמש בביטוי המועדף על רנ"צ אלשיך - הוא לא יהיה המפכ"ל הראשון שנכשל בכך. קודמו, יוחנן דנינו, גרס כי משנתו תהיה "המפנה", ברוח ספר בשם "נקודת המפנה" (מאת מלקולם גלדוול בהוצאת "ידיעות אחרונות"), אך ביצועיו של דנינו לא התקרבו אפילו לקצה-קצהו של המפנה שעליו כתב גלדוול. נשארה רק כותרת יומרנית.

גם מפכ"לים שקדמו לדנינו הבינו, כל אחד במהלך כהונתו, שמשהו אינו כשורה בהתנהלות המשטרה, וניסו יוזמות להעצמת תחנות המשטרה, מתוך הבנה שהן ניצבות בקו הראשון מול האזרחים, צרכני שירותי המשטרה, ברחוב.

ואף על-פי כן, עד היום לא יצאה שום בשורה של ממש מהמשטרה, וגם לא מהדרג המדיני הממונה עליה, על שינוי כיוון בעשייה. אם ישנה עשייה ואם ישנן תמורות, הרי אלה, כאז כן עתה, באות לידי ביטוי בהעסקת יועצים מיועצים שונים ובשינוי חלון הראווה של הדוברות, ובלשון העם "פחחות וצבע". אולי תיקון צמיגים נקורים, אבל שום שינויים בליבת מנוע העשייה - בשוטרי השטח ובמדיניות אכיפת החוק ברחוב.

יש מקום לשאלה - מדוע לא נעשה שינוי כזה ב"שיטור הנמוך" עד כה, אם גם מפכ"לי עבר עמדו על נחיצותו. ובכן, הבנה לחוד והנהגת שינויים במציאות לחוד. הסיבות רבות, מענה על השאלה יכול לפרנס מאמר שלם נוסף, ולא נרחיב כאן את היריעה.

הפתרון הנדרש נמצא ב"תורת החלונות השבורים", שנהגתה בארצות-הברית ב-1982 ושימשה כבסיס עיוני להפעלת משטרת העיר ניו-יורק, בתקופת ראש העירייה המיתולוגי רודולף ג'וליאני. לא ניתן להתעלם מהעובדה שכגודל הצלחתה של מדיניות זו לדעת רבים, כך גם הביקורות הנחרצות שנמתחו עליה על-ידי רבים אחרים.

מי שהיה אמון על יישום מדיניותו של ג'וליאני הרפובליקני היה נציב המשטרה דאז, וויליאם (ביל) בראטון, אשר הוביל מהפך ממשי בשירותי משטרת העיר. מטבע הדברים, גדולי המתנגדים למדיניות ג'וליאני היו יריביו הדמוקרטים, בהם ראש העיריה הנוכחי, ביל דה-בלאזיו הדמוקרט, שבשל האיבה שרחש לג'וליאני לא הזמין אותו לטקס הכתרתו לראש העירייה.

הטענה העיקרית נגד ג'וליאני הייתה שמדיניותו קיפחה על רקע גזעני את אוכלוסיות האפרו-אמריקאים ושכבות נחשלות נוספות. עם זאת, דה-בלאזיו עצמו מינה את אותו ביל בראטון לכהונה נוספת, כנציב המשטרה, ובראטון ממשיך גם כיום להביא את משטרת ניו-יורק להישגים נאים בשמירת הסדר ובאכיפת החוק.

מינויו מחדש של בראטון מעיד כי גם לדעת מתנגדיו של ג'וליאני, עם הצלחה אי-אפשר להתווכח. המינוי מעיד גם כי בעיר ניו-יורק, שמספר תושביה הוא כמספר תושבי מדינת ישראל, אפשר לקיים משטרה שתהלום הן את תפיסת העולם הרפובליקנית, הן את תפיסת העולם הדמוקרטית, ובנוסף תהלום בפשיעה ובהפרות הסדר.

סוד ההצלחה של בראטון, מלבד שימוש מושכל בסטטיסטיקת פשיעה ממוחשבת, הוא יישום "תורת החלונות השבורים", שתמצית מהותה הוא טיפול באפס סובלנות בכל העבירות "הקטנות" שפוגעות באיכות החיים בעיר. בדיוק (!) אותן עבירות שמשטרת ישראל נמנעת כיום מלטפל בהן ורואה בהן זוטי-דברים.

אם רנ"צ אלשיך יחליט לא להסתפק בתפקיד הפנצ'ר-מאכער של המשטרה, אלא לפרוץ דרך אמיתית וחדשנית באכיפת החוק, הוא לא צריך לשלשל ממון לכיסם של יועצים-מומחים כאלה ואחרים. ההצלחה בניו-יורק - על הלקחים שניתן להפיק ממנה כדי לשפרה אף יותר - נמצאת מול עיניו, ולפחות לפי הטרמינולוגיה שאימץ, אלשיך מבין שזו הדרך הנכונה.

נשאר רק לראות אם יבחר ליישם את הדרך הזו.

■ הכותב הוא רב-פקד בגמלאות, מוסמך אוניברסיטת תל-אביב למדיניות ציבורית, מחבר הספר "שטר | משטר | משטרה".