קיץ המריבה

נניח שאתם צרפתים, המתלבטים איך להצביע בבחירות הכלליות של השנה הבאה. האם אתם מוכנים להצביע בעד פתרונות קשים אך רציונליים, או שהפגנת הרחוב הבאה מפתה את חושיכם הרבה יותר?

המצב הכלכלי בצרפת מדכדך. הוא מדכדך כמעט ללא שינוי זה שמונה שנים. בעצם, הוא מדכדך זה 35 שנה, עם צמיחה אטית מאוד, עם אבטלה גדולה קבועה, או "מבנית".

בשלוש נקודות ציון לאורך עידן הדכדוך (1981, 1997, 2012) המפלגה הסוציאליסטית עלתה לשלטון, והבטיחה להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, מבלי להכאיב. ב-1981 היא לחמה נגד הרוח הרעה של תאצ'ריזם/רייגניזם, שיתרונה העיקרי היה רעננותה. תאצ"ר עלתה לשלטון שנתיים קודם, רייגן - רק חצי שנה.

לצרפת לא הייתה ממשלה סוציאליסטית זה רבע מאה, ובזו החדשה ישבו אפילו שישה שרים קומוניסטיים. היא הייתה שיכורת ניצחון וספוגה ניחוחות משיחיים. אמנם כן, מיתון חריף פקד את כל העולם המתועש, אבל צרפת אינה כ"כל העולם". תמיד יש דרך צרפתית. היא, צרפת שפנתה שמאלה, לא תקצץ תקציבים בזמן משבר, ולא תהדק חגורות; היא לא תצמצם את שירותי הרווחה ואת תפקידה של המדינה בכלכלה, כי אם להיפך.

אמרה, ועשתה. "רפלאציה בארץ אחת", לגלגו הכלכלנים על תוכנית הפעולה האוטופית, שכללה הזרמות כספים, הלאמות בנקים וקיצוץ של שבוע העבודה. הנשיא פרנסואה מיטראן אפילו מינה שר מיוחד לתרבות הפנאי.

איש לא נשא את צרפת

מה גדול היה האסון. שנתיים אחר כך, הסוציאליסטים עצרו בחריקה בסיבוב חד מאוד, והזריקו לעצמם נסיוב של תאצ"ריזם. בריטניה וארה"ב עמדו בשלבים הראשונים של התאוששות, שתישא אותם בהצלחה אל תחילת שנות ה-90. איש לא נשא את צרפת לשום מקום.

אבל הצרפתים לא חדלו להאמין בדרכם המיוחדת. כאשר נשיא ימני, הראשון זה 14 שנה, ניסה את כוחו ברפורמות, ב-1997, גל שביתות שיתק את צרפת. לא היה עניין שהכעיס את האיגודים המקצועיים רבי הכוח, בשליטה קומוניסטית, יותר מאשר רפורמה של שוק העבודה.

היא עמדה ביסוד התאצ"ריזם: יש להקל על מעסיקים לפטר עובדים, מפני שאם יוכלו לפטר בקלות הם גם יוכלו לשכור בקלות. שוק עבודה גמיש יותר יניב ניידות. אנשים יעברו לעיר אחרת, או למחוז אחר, בחיפוש עבודה. ושבוע העבודה יצטרך לחזור ולהתארך.

הנשיא, ז"אק שיראק, וראש ממשלתו, אלאן ז"ופה, לא הצליחו לזוז. היה להם רעיון לתרגיל מבריק: הם יפזרו את הפרלמנט שלוש שנים קודם זמנו, ויבקשו מנדט מחודש. אין ספק שהוא יינתן. על יסודו יהיה אפשר לצאת לעימות חזיתי עם האיגודים. זה בדיוק מה שעשתה תאצ"ר, בהצלחה ניכרת.

הרפורמה ו"הסוציאליזם הישן"

לא עבד. הצרפתים העניקו רוב פרלמנטרי לסוציאליסטים, שניהלו את מערכת הבחירות שלהם בסימן הבטחה להציג חלופה ל"גלובליזציה". זה היה מונח חדש למדי בימים ההם. ממשלה סוציאליסטית נתקעה בגרונו של שיראק במשך חמש שנים. הוא נשאר בארמון האליזה עוד שבע שנים, וגם קיבל לבסוף ממשלת ימין. הוא חזר וניסה, ב-2006, אבל האיגודים והסטודנטים הציפו את הרחובות, וקברו את הרפורמה.

יורשו רב המרץ ניקולה סרקוזי הבטיח את אותן הרפורמות עצמן. לרוע מזלו, שנה אחת לאחר שנבחר פרץ משבר הסאב-פריים, שהיסטוריונים קוראים "המיתון הגדול". זה לא היה הזמן לנוסחאות רציונליות. הדמוקרטיות התעשייתיות המבוהלות יצקו מאות מיליארדים בניסיון למנוע את המיתון הגדול מלהפוך לשפל הגדול. הוא הכריז שהקיץ הקץ על הקפיטליזם הצרוף ועל היד הנעלמה של השוק החופשי.

בבחירות של 2012 הוא הפסיד ליריב סוציאליסטי לא מרשים, פרנסואה הולנד. הוא התחייב חגיגית שלא לגעת לרעה בשוק העבודה: הוא לא יאריך את השבוע, והוא לא יגמיש פיטורים.

שנתיים לאחר בחירתו הוא ויתר על שירותיו של ראש ממשלה, שהעלה את שכר המינימום, הקפיא את שכר הדירה, וסיבסד מכל הבא ליד. תחתיו הוא מינה "ריאליסט כלכלי" מן הימין של מפלגתו, שהטעים את "אחריות היחיד". אם למישהו יש ספק, לזכותו של ראש הממשלה השני, מנואל ואלס, נזקף ספר ששמו "הבה נניח לסוציאליזם הישן לנפשו" (בתרגום חופשי).

שני אחוזים

הממשלה הסוציאליסטית בצרפת היא המנסה עכשיו לחולל רפורמות בשוק העבודה. מי עומדים נגדה במלוא התוקף של סירובם "להניח לסוציאליזם הישן לנפשו"? האיגודים המקצועיים מיסודה של המפלגה הקומוניסטית, כמובן.

סקרי דעת הקהל מראים, כי רוב גדול של הצרפתים דוחים את הרפורמות. מאות אלפים צועדים ברחובות במחאה. השבוע שעבר היה הסוער ביותר שחוותה צרפת זה שמונה שנים, עם התנגשויות אלימות בין אנרכיסטים רעולי פנים לבין המשטרה.

התחבורה הציבורית משותקת, שעריהם של בתי הזיקוק חסומים, הדלק במשאבות אוזל והולך. האיגודים לא יחדלו עד אשר הממשלה תסיר את כל תוכנית החקיקה שלה מסדר היום. כדי להטעים את נחישות דעתם, האיגודים מתכננים להפוך את חודש יוני ל"קיץ המריבה". הם ישתקו את חיי צרפת. למרבה הנוחיות, החודש מארחת צרפת את משחקי אליפות אירופה בכדורגל.

ניתוח של Bank of America Merrill Lynch מראה השבוע, כי הרפורמות של ואלס עשויות להוסיף שני אחוזים לתוצר המקומי הגולמי של צרפת. בארץ, הרגילה בשיעורי צמיחה חיוורים של עשירית עד שלוש עשיריות האחוז, אם לא למטה מזה (http://tinyurl.com/france-gdp-rate), שני אחוזים מקרבים אותה כמעט אל נמרי מזרח אסיה.

השמאל הצרפתי מפולג ללא תקנה. נאמני הסוציאליזם הישן, בצירוף רדיקלים צעירים (מאלה שכבשו לפני שישה שבועות את כיכר הרפובליקה בפריז), אינם סולחים לפרנסואה הולנד את חטא פניית הפרסה של אמצע כהונתו. סקר אחרון מראה, כי הפופולריות שלו פחתה עד 16%. אפשר שהוא אפילו לא יצליח לזכות במועמדות מפלגתו.

מה יש לו בגיל 70?

הטוען רב הסיכויים ביותר הוא אותו אלאן ז'ופה, מי שעמד ב-1997 בראש ממשלת הימין שעשתה את הניסיון הראשון לתקן את שוק העבודה. הוא מבטיח לחזור ולנסות, אם ייבחר. הכול מסכימים שהוא איש מוכשר, כנראה הפוליטיקאי רב היכולת ביותר בצרפת בדור האחרון. אבל מה בדיוק יש לז'ופה בגיל 70 שלא היה לו בגיל 50? האומנם הוא יוכל להתייצב מול האיגודים ובעלי בריתם, ולנצח בכוח ההיגיון של מדיניותו?

ובכן, לא ימים טובים הם הימים האלה בשביל היגיון כמעט בשום מקום. פופוליזם ימני ופופוליזם שמאלי נותנים את הטון, ומסכלים כל הסכמה וכל פשרה. לצרפתים אין סיבה מיוחדת להניח שמערכת הבחירות שלהם תניב מנדט לנוסחאות רציונליות. אמריקה תצביע בעוד חמישה חודשים, גרמניה - בעוד 16 חודש; הבריטים יצביעו במשאל-עם בעוד שלושה שבועות. המצביעים בכל השלוש עשויים לשבור את הכלים.

שנת 2017 נראית רחוקה מאוד. "העבר הוא ארץ אחרת", אומרת המליצה הנאה. ובכן, נראה עכשיו שהעתיד, אפילו הקרוב מאוד, הוא "ארץ אחרת".

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny