2 הערות על צביעות התקשורת

1.

החשיפה של "גלובס" את נסיעות חברי הכנסת בדיוק לפני שבוע, והעובדה שהחומר כולו היה שקוף דרך ועדת האתיקה של הכנסת (ואיש לא טרח להוציאו לפרסום, אולי משיקולים אינטרסנטיים), כנראה הוציא משיווי-משקל את אחד המתחרים של "גלובס".

העובדה שהחשיפה הובלטה בעיתון "ישראל היום", משיקוליו הוא, גרמה לאנשים הללו לאבד בכלל את הבלמים. הם הפנו ל"גלובס" שאלות עם גוון קונספירטיבי, מרושע ושקרי לחלוטין, משל היו בית המשפט העליון לענייני עיתונות. כמו תמיד, הפנייה הזאת שיקפה את הצביעות, את הטהרנות ואת היהירות של אנשים המתקשים לראות את הדבשת של עצמם.

אז הנה כמה הערות נוספות, בשביל אותם טהרנים. עוד חומר שייתן להם עוד דלק לעשות את מה שהם הכי טובים בו: להכפיש, לפקפק באמינות, ביושרה ובמקצועיות של אחרים, ולעולם לא להסתכל על עצמם במראה:

א. ברשימת התיירים לחו"ל מטעם הכנסת בולטת היעדרם של חברי הכנסת החרדים. זה ייאמר לזכותם.

ב.הרשימה הזאת, כפי שמעידים כמה גורמים בכנסת, אינה שלמה. יש עוד עשרות טיסות של חברי כנסת, שאינן עוברות דרך ועדת האתיקה ואינן שקופות, בין אם בשליחות המפלגה ובין אם בשליחות אחרת. טיסות רבות הן בשטח האפור ואיש אינו יודע עליהן.

ג. עיתון "הארץ" מימן, ולו באופן חלקי, טיסות של 5 חברי כנסת לארה"ב: עומר בר-לב, ציפי לבני וזוהיר בהלול מהמחנה הציוני, תמר זנדברג ממרצ ואיימן עודה מהרשימה המשותפת, וזה רק בשנה האחרונה. למה גוף מדיה צריך לממן טיסות של חברי כנסת, שאותם הוא מצטט ואותם הוא אמור לבקר, גם אם מדובר בכנסים שיזם "הארץ" בחו"ל? האם, לכאורה ולמראית-עין (זה בשביל עורכי הדין של "הארץ", שבוחנים בשבע עיניים את מה שנכתב פה, ועם היד על המקלדת כדי לשלוח מכתב מאיים), לא נוצרת פה תלות מימונית לא ראויה?

ד. בואו נעשה תרגיל מחשבתי: נניח שחברי הכנסת שטסים לחו"ל במימון גוף מדיה היו מהצד האחר של המפה הפוליטית, ונניח שעיתון אחר היה מממן אותם, נניח "ישראל היום". מה היה קורה אז? האם עיתונאי "הארץ-דה מרקר" לא היו מתנפלים עליהם במלוא המרץ ובמלוא החריפות? האם הם לא היו אומרים שמדובר במימון שהוא נגד האינטרס הציבורי, נגד הדמוקרטיה ושהוא בבחינת הון-שלטון וסוג של השחתה? אנחנו מעריכים שכן.

2. עיתונאים לא ממש ידברו על כך, אבל כדאי לעמוד על תופעה פסולה, פסולה מאוד, בלי כל קשר לקטע הקודם: שרים, חברי כנסת ורגולטורים שהופכים, בפועל, ל"שבויים" של עיתונאים. מדובר ביחסים של קידום גחמות עיתונאים "בתמורה" למאמרים מפנקים ומלטפים. בשורה התחתונה יש פה עיוות של הדמוקרטיה: אנשים שנבחרו לכנסת הופכים לבובות על חוט של עיתונאים ומתמכרים לרייטינג, לחנופה ולכל מילה טובה שנכתבת עליהם.

רוצים דוגמה? אבי גבאי, השר הפורש להגנת הסביבה, אמר בשיחות סגורות כי עיתונאי כלכלי "רתח" עליו כשהוא נכנס לממשלה. כשהוא החליט לעזוב את הממשלה בנאום המביך של "חורבן בית שלישי", אחרי שבחשבון הבנק שלו הצטברו עשרות מיליונים כתוצאה מעושק צרכנים מתקופת כהונתו בבזק, אותו עיתונאי מיהר להחמיא לו משל היה צדיק הדור, אמיץ ללא חת, ישר וערכי.

כמובן, תקופתו של גבאי בבזק נשכחה ונמחקה כלא הייתה כמו גם הטענות לחוסר תפקוד מספק במשרד להגנת הסביבה. זה לא אומץ, זו לא ערכיות וזו לא יושרה. זו הצגה אחת גדולה של צביעות כדי לקבל עוד כמה מילים טובות בעיתון.

 הארץ