לגופים המוסדיים נגמרה הסבלנות כלפי הטייקונים הממונפים

השבוע האחרון בשוק ההון הישראלי ייזכר כעוד שבוע גרוע במיוחד לזן ההולך ונעלם של חברות החזקה ממונפות. בקבוצת אי.די.בי של אדוארדו אלשטיין הגישו מחזיקי האג"ח הארוכות בקשה לפירוק החברה בחסות ביהמ"ש; בקבוצת אלון של שרגא בירן החליטו המחזיקים על העמדת מלוא החוב כלפיהם לפירעון מיידי; ואילו באפריקה ישראל של לב לבייב נדרשו מחזיקי האג"ח לקבוע האם להעמיד את החוב לפירעון מיידי, לאחר שפעולה מהירה של בנק ממשלתי רוסי שמטה את הקרקע מתחת לחלומות ההנהלה לעמוד בהחזרי החוב - אבל ויתרו והחליטו שלא להחליט.

צעדים אלו, יש להדגיש, הם חלק מתהליכים מתמשכים אצל כל חברה בנפרד, אולם כמכלול, הם מבטאים היטב את דעיכתן העקבית והמתמשכת של חברות ההחזקה הממונפות, ואת סופה של ההתנהלות הסובלנית כלפיהן מצד הגופים המוסדיים.

אי.די.בי פתוח: שאלת הסולבנטיות שוב על הפרק

סכום עתק של 2.3 מיליארד שקל הוזרם לקופתה של אי.די.בי פתוח בשנתיים האחרונות על ידי בעליה, אלשטיין, ולמרות זאת נותרה החברה חייבת כ-3.2 מיליארד שקל למחזיקי האג"ח ולבנקים המממנים שלה, כאשר בידיה מזומנים בהיקף של 439 מיליון שקל בלבד שיספיקו לתשלום חובותיה עד סוף אוגוסט.

להערכת החברה, יכולתה למכור את החזקותיה בחברות הבנות - כלל ביטוח, ישראייר ו-IDBG, לצורך גיוס מקורות נוספים מספיקה כדי להגדירה כסולבנטית. אלא שלדעת מחזיקי אג"ח ט' הארוכות, להם חייבת החברה כ-1.35 מיליארד שקל, ריקון החברה באמצעות מימושים ישרת רק את יתר הנושים, בשעה שיתרת הנכסים (בעיקר מניות דסק"ש בשווי שוק של כ-725 מיליון שקל) שתיוותר בחברה לא תבטיח את פירעון החוב כלפיהם.

המאבק הזה בין דירקטוריון אי.די.בי בראשות אלשטיין לבין נאמן אג"ח ט' ובא כוחו, עו"ד גיא גיסין, הגיע אתמול (ד') באופן רשמי לביהמ"ש, עם פנייה של האחרונים לפרק את חברת ההחזקות ולמנות לה מפרק זמני. בימים הקרובים יידרש ביהמ"ש לדון שוב בשאלת הסולבנטיות של אי.די.בי - שאלה שהתשובה עליה מורכבת, לנוכח חוסר הוודאות באשר לתמורה שתוכל לקבל עבור הנכסים שבידיה.

לא מן הנמנע כי ביהמ"ש ידחה את הבקשה, בטענה כי הוגשה טרם זמנה ולכן לכאורה לא ניתן עדיין להוכיח את נכונותה. אולם באותה נשימה, עשוי ביהמ"ש גם לדרוש מהחברה לקבל על עצמה מגבלות כלשהן, או אף סוג של הסדר בחסותו, שיביאו עמם מציאות חדשה מבחינתה. כך או כך, את התוכנית האחרונה שלו, לצאת לגיוס של כ-300 מיליון שקל בהנפקת אג"ח חדשות, ייאלץ כנראה אלשטיין לאפסן בשלב זה עמוק בארון.

קבוצת אלון: מאמצי ההנהלה עלו בתוהו

בקבוצת אלון הפרטית, שנמצאת בבעלות עו"ד שרגא בירן, דודי ויסמן וארגוני הקניות של הקיבוצים, מוחזקים כיום בעיקר נכסים נזילים וסחירים אל מול חוב של 1.77 מיליארד שקל למחזיקי האג"ח ועוד כ-350 מיליון שקל לבנק הפועלים (בחברה הבת אלון קמעונאות).

רשימת נכסים זו כוללת כ-530 מיליון שקל במזומן, וכן מניות של החברות אלון חיפושי גז, דלק US ודור אלון בשווי כולל של כ-1.4 מיליארד שקל. עוד 115 מיליון שקל אמורים להתקבל מהעברת השליטה בחברה הבת אלון רבוע כחול לידי מוטי בן משה.

המצב הזה, שבו ערך הנכסים נמוך מהיקף החוב, הביא את חברת הדירוג S&P מעלות להפחית את דירוג החוב של קבוצת אלון אל מתחת ל-BBB פלוס. מדובר בהפחתה קריטית עבור החברה, מאחר שלפי כתב הנאמנות היא יצרה למחזיקי האג"ח עילה לפירעון מיידי.

עד שלשום, ניסתה הנהלת קבוצת אלון, בראשות המנכ"ל אביגדור קפלן, להניא את המחזיקים מלהחליט על כך באמצעות תוכניות שונות לדחיית חובות ולגיוס הון, אולם מאמציה עלו בתוהו. אתמול פרסם נאמן האג"ח כי הצעה להעמדת החוב לפירעון מיידי זכתה לתמיכה של יותר מ-90% מהמצביעים, ועקב כך שלח אתמול הנאמן מכתב לחברה ובו דרישה לפרוע את מלוא החוב למחזיקים עד ליום ה-21 ביוני.

לדרישה זו תתקשה אלון להיענות, ומשכך צפויים בשלב הבא המחזיקים להצביע על הצעת החלטה לדרוש את פירוק החברה. עם זאת, בניגוד למצב של אי.די.בי, הרי שבמקרה של קבוצת אלון נראית לכאורה עילת דרישת הפירוק חזקה ומוצקה הרבה יותר.

במקום חברות החזקה - קרנות השקעה

מי שהחליפו בשנים האחרונות את חברות ההחזקה הממונפות כמחוללות העסקאות הגדולות במשק, הן קרנות ההשקעה ובראשן הקרן הגדולה בישראל - פימי בניהולו של ישי דוידי. השבוע חתם דוידי על עסקה לרכישת השליטה בחברת מנועי בית שמש בהשקעה של 125 מיליון שקל, והשלים בכך השתלטות על שלוש חברות (כולל נייר חדרה והמ-לט) שהיוו בעבר חלק מקבוצת אי.די.בי.

כמו חברות ההחזקה לפניה, גם פימי משתמשת בכספי הגופים המוסדיים כדי להשתלט על חברות בישראל. אלא שבשונה מאותן חברות, היא מגייסת הון לתקופה של כמה שנים, מתוך הנחה כי הצלחה להביא תשואה על ההון המגויס תאפשר לה בעתיד להמשיך ולגייס הון חדש. אצל חברות ההחזקה המצב כאמור היה הפוך - קודם מגייסים חוב ואחר כך מגייסים עוד חוב, כדי שניתן יהיה לפרוע את החוב הקודם.

ואת החגיגה הזאת, דומה שהמוסדיים נוטים כיום להפסיק.