תחקיר: ערי המרכז מקופחות בהשוואה ליישובי הצפון והדרום

קבלו מספר: 20,169,557,000. עשרים מיליארד ו-169 מיליון ו-557 אלף שקלים הם כל הכסף שמעבירה מדינת ישראל לנו, אזרחיה, דרך הרשויות המקומיות. המדינה מחלקת אותו בין העיריות, המועצות המקומיות והמועצות האזוריות, כהשתתפות בפיתוח תשתיות מקומיות וכתרומתה בנטל החינוך והרווחה הנופל על השלטון המקומי.

ה-20 מיליארד האלה, שמקורם בתקציב המדינה, לא נחלקים באופן שווה: יש תושבים שמקבלים יותר ויש שמקבלים הרבה פחות. המפתחות לחלוקת תקציבים ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות מגוונים. הטבלה בעמודים אלה מציגה רשימה של 50 ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, בסדר יורד לפי הסכום שהמדינה מעבירה, פר תושב לכל רשות. הנתונים מבוססים על הדו"חות המבוקרים המלאים שהוגשו בספטמבר 2015 למשרד הפנים, ובהם מופיעים נתונים מכל 256 הרשויות. בראש הרשימה נמצאים היישובים המקופחים, שבהם כל תושב מקבל מהמדינה הכי פחות. בסוף הרשימה מופיעים יישובי הפריבילגיה, אלה שבהם כל תושב מקבל הכי הרבה. הטבלה נפתחת בעיר גבעתיים, שלתושביה מעבירה המדינה רק 1,434 שקל, סכום זעום בהשוואה למה שהיא מעבירה לתושבי המועצות האזוריות אשכול, שער הנגב והר חברון, שחותמות את הטבלה, עם 12 ו-13 אלף שקל לכל תושב. בינתיים בגבעתיים, העירייה מעמידה את ההשקעה בתושב על יותר מ-7,000 שקלים בשנה, כפי שאפשר לראות בעמודה האחרונה.

בפעם הבאה שאתם שואלים מדוע בגבעתיים הארנונה כה גבוהה, זכרו שהממשלה נותנת מעט מאוד כסף לעיר בהשוואה ליישובים אחרים, ואת הפער בסך 5,600 שקלים, משלימה גבעתיים מהארנונה שהיא גובה מהתושבים עצמם.

הפער בין הסכום שנותנת המדינה לאזרחיה העירוניים, לעומת הסכומים שהיא מעבירה לתושבי יישובים קטנים, ניכר מכך שכמעט כל הראשונות ברשימה הן ערים. כך תל אביב עם 1,632 שקל לתושב, פתח תקווה עם 1,726, ראשון לציון, הרצליה, רעננה, נתניה אשדוד, באר שבע, אשקלון, שמקבלות בין 2,000 ל-2,500 שקל לתושב. מועצות אזוריות, המאגדות תחתן ישובים קטנים, קיבוצים, כפרים ערביים ויישובים קהילתיים, מתחילות להופיע באמצע הרשימה וגודשות את סופה, כי הן מקבלות עבור תושב הרבה יותר.

הממוצע ששיקללנו מכל 256 הרשויות המקומיות, מראה כי המדינה מעבירה לתושב עירוני 2,700 שקלים בשנה בממוצע, לעומת 6,568 שקלים בממוצע לכל תושב שגר בקיבוץ, יישוב קהילתי או בכפר בישראל. תושבי מועצות מקומיות, שהן יישובים עצמאיים שאינם מאוגדים תחת מועצה אזורית אך אינם גדולים דיים בכדי להיחשב לעיר, מקבלים גם הם יותר מהעירוניים - 3,980 שקלים בשנה בממוצע.

פריבילגיות לווילות

הפער בין הערים המקופחות ליישובים הקטנים ופריבילגיים קיים בפריפריה: כך בבאר שבע, כל תושב מקבל 2,290 שקל, לעומת תושבי המועצה האזורית שער הנגב שמקבלים כמעט 12 אלף שקל, ותושבי רמת נגב שמקבלים 7,000 שקל. יו"ר המועצה שלהם, שמוליק ריפמן, הוא גם העומד בראש מרכז המועצות האזוריות. תושבי עומר, יישוב צמודי הקרקע שאליו נדדו תושבי באר שבע שיכלו להרשות לעצמם, מקבלים כל אחד יותר מ-5,100 שקל בשנה, יותר מפי שניים מתושבי העיר שמספקת להם שירותי בריאות, חינוך גבוה, תיאטרון ותחבורה המונית וציבורית למרכז הארץ.

בין תושבי המועצה האזורית אילות שמקבלים כל אחד כמעט 10,000 שקלים, נפתח פער של פי שלושה בהשוואה לאילת שנותנת להם שירותים, שבה מקבלים קצת יותר מ-3,200 שקלים. באשקלון, עיר דרומית אחרת, מקבל כל תושב קצת יותר מ-2,500 שקל, בשעה שתושבי המושבים והקיבוצים במועצה המקיפה - חוף אשקלון, מקבלים יותר מכפליים, 5,759 שקל.

בפריפריה הצפונית המצב דומה: טבריה מקבלת 3,000 שקלים לכל תושב, לעומת הקיבוצים, המושבים והיישובים הקהילתיים סביבה שמקבלים יותר מפי שניים - 6,200.

צפת, עיר עם מזג אוויר קיצוני, טופוגרפיה שמסבכת כל פיתוח ובריחת אוכלוסייה המתפתה לעבור לצמודי הקרקע בישובים הקהילתיים סביב, מקבלת 3,500 לכל תושב, קצת פחות מתושבי המושבה הפסטורלית מטולה (3,800), תושבי כפר ורדים שרובם לא סובלים ממחסור כיס (5,700), והמועצות האזוריות מרום גליל ומשגב המקבלים 6,405 ו-4,600 בהתאמה.

בירידה ממהר לעמק, המציאות זהה: תושב עפולה מקבל 2,900 שקל, ותושבי הקיבוצים, המושבים והיישובים הקהילתיים במועצות גלבוע ועמק המעיינות, מקבלים יותר מ-5,000 ו-7,000.

גם במרכז הארץ ניכרת האפליה, אם כי בפערים קטנים יותר. נתניה למשל מקבלת רק 2,148 שקלים לתושב, לעומת פרדסיה, שבה מקבל תושב 500 שקלים יותר מכל נתנייתי, ותושבי הקיבוצים ומושבי הווילות של עמק חפר שמקבלים 850 יותר. יוצאת מגדר הרגיל היא מועצת חוף השרון (הקיבוצים געש, שפיים ויקום, והמושבים אודים ורשפון) שבה מקבלים סכום נמוך, כמו תושבי תל אביב: 1,635 בסך הכל, אפילו פחות מתושבי הרצליה התוחמת מצפון.

עשירים סביב לה

ירושלים רגילה לטעון לקיפוח ויש לה צרכים מיוחדים. כך מצליח ראש העיר, ניר ברקת, להשיג תקציבים מוגדלים. ב-2014 כל ירושלמי קיבל 2,600 שקל, 1,200 שקל יותר מכל תל אביבי (ולפני תוספת חצי מיליארד בתקציב ירושלים ל-2016), ואלף שקל יותר מתושבי חיפה, פתח תקווה וראשל"צ. אפילו תושב בית שמש המתחרדת מקבל 700 שקל פחות מאחיו בירושלים. אם ברקת רוצה לחזק את טענת הקיפוח, אין לה בסיס בין רעיו ראשי הערים הגדולות, אלא במקומות אחרים: אם יצא מזרחה ימצא שבמעלה אדומים קיבל כל תושב 350 שקל יותר, ואם יצא לכרמי מועצת מטה יהודה, יגלה שכל תושב מקבל 800 שקלים יותר. מצבה של חיפה דומה: חיפאי מקבל 1,868 שקל בשנה, לעומת תושב המועצה המקומית רכסים שבמורדות הכרמל המקבל 1,500 שקל יותר מכל חיפאי. קרית ביאליק הסמוכה, מקבלת פחות מהעיר הגדולה, רק 1,592, ומחזירה אותנו לגבעתיים מתחילת הכתבה החוסכת כסף, בזכות צפיפותה והיותה חלק ממטרופולין המרכז.

*** הנתונים נאספו ע"י יוגב שרביט, "המדד המוניציפלי"

תוכנית ההתנתקות: האם העיר ת"א צריכה את מדינת ישראל?

הטור השלישי בטבלה מבטא את מידת התלות של רשות מקומית במדינה. ככל ששיעור השתתפות המדינה בתקציב גבוה יותר, סימן שהרשות המקומית נוטלת יותר כסף מהקופה הכללית. ככל שהשיעור נמוך יותר, סימן שהפעילות העירונית שהרשות מצליחה לייצר מפרנסת אותה באופן מאוזן יותר. גם במדד זה בולט חוסר היעילות של התיישבות מפוזרת ודלילה.

"לא סוד שיישובים קטנים המרוחקים מהערים עולים כסף רב. הדבר נובע מפער בין ההכנסות העצמיות להוצאות, ומכך שבמקרים רבים יש הוצאות ייחודיות לביטחון, הסעות, מסים מופחתים, מחסור בתעסוקה וכדומה, שמגדילים את הצורך בסיוע כספי מהקופה הכללית. בכל הקשור להתיישבות, השיקולים הכלכליים אינם היחידים, יש גם שיקולים אידאולוגיים וביטחוניים שעולים כסף", אומר ד"ר שוקי אמרני, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר.

ואכן, התמיכה בערים ובמועצות נחלקת לשתי קבוצות אופייניות: יישובים המרוכזים במטרופולין, שהם יעילים יותר ומצליחים להחזיק את עצמם, לעומת ערים קטנות ומרוחקות ששיעור גדול, לפעמים יותר ממחצית תקציבן, מקורו בקופה הכללית. ייצוג אופייני למצב זה בדרום הוא באר שבע שהמדינה מממנת 28% מתקציבה, לעומת דימונה שהמדינה מחזיקה 43% מתקציבה, וערד שהמדינה מממנת 41% מתקציבה. אילת ממומנת רק ב-26%, אך הבה נזכור שהפעילות הכלכלית שבה לא תורמת הרבה לקופת המדינה, משום שעסקים שם אינם משלמים מע"מ. גם תושבי הערים אופקים, נתיבות ושדרות נהנים מהטבות מפליגות במס בדמות פטורים והנחות במס הכנסה, שמשמעותם תרומה פחותה לקופת המדינה. המדינה מצידה מממנת את תפקוד הערים האלה בשיעור: 60%, 51% ו-56%, בהתאמה. מימון הקופה הציבורית, לא הצליח עד כה לגרום לערים אלה להיות מובילות וחזקות, למרות שהן מקבלות יותר.

איך מצמצמים את הפער בין מי שמשלם מסים ומקבל פחות, לבין מי שמשלמים מסים מופחתים ומקבלים יותר?

אמרני: "במצב כיום לא ניתן למנוע, רק לצמצם את ההבעיה על ידי שינוי סדרי העדיפויות בתמיכה ממשלתית, פיתוח צמוד דופן של הערים, שיתוף פעולה אזורי בשירותים, ופיתוח עיסוקים שיתרמו לעצמאות כלכלית".

בינתיים, הכי עצמאית בין הערים היא תל אביב ש-87% מתקציבה מקורו בהכנסותיה שלה. אם תל אביב תצמצם במעט את הוצאותיה, ותגבה קצת יותר ארנונה מתושביה ועסקיה (נזכיר שתעריפיה היום נמוכים יחסית לערים אחרות בסדר גודל שלה), היא תוכל להתנתק פיננסית מהמדינה. השאלה מה תעשה ישראל אם העיר שמניבה כיום רבע ממס הכנסה של המדינה, תתנתק ממנה.

מתנחל עירוני עולה פחות

יישובים הנמצאים מעבר לקו הירוק, מקובעים בשיח הציבורי כגוזלי כספים גדולים. הם נחשבים לבזבזנים בעיקר כמובן בגלל הוצאות הביטחון הכרוכות בהחזקתם.

נתוני תקצוב רשויות מקומיות מעבר לקו הירוק מאשרים את ההנחה הזו. אולם גם במקרה של יישובים החשודים ב"קרבה לצלחת" של ממשלה ימנית החפצה להעביר אליהם כספים, ניכר הבדל מובהק בין עלות החזקת "מתנחל עירוני", לעומת עלות החזקת חברו שהתנחל ביישוב קטן על גבעה מבודדת.

העיר אריאל מקבלת מהמדינה קרוב ל-3,500 שקלים לכל תושב, לעומת תושבי המועצות האזוריות ביהודה ושומרון שבהן פזורים יישובים קטנים, כמו בהר חברון, שכל תושב בה מקבל לא פחות מ-13 אלף שקלים בממוצע כל שנה. במעלה אדומים, שגם היא עיר מעברו השני של הקו הירוק, מקבלים רק 2,900 שקל בשנה בממוצע לתושב. הסכום הנמוך נגזר גם מהצמידות לעיר גדולה, ירושלים (שבה תושב מקבל יותר!), בדיוק כמו במקרה של סמיכות חיפה וקרית ביאליק, תל אביב וגבעתיים.

 כמה מקבל כל תושב מהמדינה