למה רק יום ירושלים?

מדי שנה, ב-14 ביולי שובתת פלרמו, בירת חבל סיציליה, לרגל "יום רוזיליה הקדושה", פטרונית העיר. מוסדות הציבור סגורים, המשרדים, הבנקים והמפעלים שובתים מכל מלאכה, והתושבים יוצאים לחוצות, לבלות ולעלוז, בשני ימי חופשה. ימי חג ושבתון עירוניים יש בעוד ערים באיטליה, וגם בספרד, באזורים הקתוליים של גרמניה, ובעיירות דרום אמריקה. במקומות רבים הם נהפכו לפסטיבלים, וכך למועדים מבוקשים בקרב תיירים, שמפתחים סביבם עסקים מקומיים.

המשותף הוא שהחג מקומי ולא לאומי. המוביל הוא ראש העיר, שרק בה מתרחשים אירועים, ורק תושביה זכאים לחופשה, ולא כל אזרחי המדינה.

גם בישראל יש עיר עם חג - יום ירושלים החל השבוע. ההבדל הוא שאצלנו החג לאומי, לא עירוני, ואינו שבתון, גם לא בירושלים, שבה החגיגות. השנה הרחיב ניר ברקת את היום האחד לשבוע שלם, המשמש כהזדמנות לחשיפה תקשורתית, אירוח נכבדים, מופעים, טקסים ואירועים שמהדירים את בירתנו ואותו, כראש העירייה.

מסיבות ריקודים, מוזיאונים חינם, ושבתון לתושבים

לא נלין על ברקת שיש לו צרכים משלו, ולא נתקנא בבירת המדינה שיש לה חג משלה. אבל למה רק ירושלים? בואו נעודד כל עיר להכריז על חג שלה בלוח השנה, יום שבתון לתושבים שבו אירועים המעלים על נס את ערכי העיר המיוחדים, ואגב כך תורמים לכלכלתה ולעסקים המקומיים.

הכניסה למוסדות התרבות הציבוריים תהיה חינם, הרחובות הראשיים ייפתחו לתנועה קלה ורגלית בלבד, בכיכרות מופעי חוצות, בפארקים סרטים לכל המשפחה, ובשדרות מסיבות ריקודים לצעירים ולזקנים. בני הנוער יתחרו בחידון עירוני נושא פרסים, וראש העיר יעניק "מפתחות זהב" לתושבים מצטיינים בטקס פומבי בכיכר העיר.

יום חיפה, יום עכו, יום זכרון יעקב

באיזה יום בשנה זה יקרה? בערים החדשות זה קל: היום שבו "נוסדו" (העיר קיבלה "סמל יישוב" משר הפנים). לגבי הערים שהיו קיימות לפני המדינה, נדרש פתרון יצירתי. חבר הציע שבאר שבע תקבע את חגה כיום כיבוש העיר בידי הצבא האוסטרלי, וכך תהדק את קשר מועיל עם תת-היבשת העשירה.

הבריטים הפכו את חיפה מכפר קטן על שפת הים, לעיר ואם בפלשתין שהנמל שלה מתחרה בעכו, ויכולה לפיכך להתלבש על יום הצהרת בלפור. ראשון לציון וזיכרון יעקב יחלקו ביניהן את יום הולדתו ויום מותו של הברון רוטשילד, שכספו ויוזמותיו נתנו להן את זריקת הזינוק, ולעכו הדו-לאומית שהוזכרה קודם, מתאים לחגוג את יום נסיגת נפוליאון. ותל אביב? כאן הסתבכנו. הרי היא תל אביב-יפו, על כל המשתמע. אבל בעצם, בתל אביב כבר החלה מתגבשת מסורת "ימים עירוניים". כזה הוא מצעד הגאווה ששטף אותה בסופ"ש, ו"הלילה הלבן", שיציף את חוצותיה בעוד שבועיים.

האם רק מקרה ששני אירועים כה עירוניים, ליברלים וקוסמופוליטיים בתל אביב, מקיפים תמיד משני צידי לוח השנה את החג הלאומי יום-ירושלים, שמקפל בתוכו קונפליקט עמוק וכואב?