ירושלים איננה בני-ברק

כך נראית התחרדות של שכונה במספר אחד: בשנת 2004 נמנו בשכונת קריית-היובל בירושלים כ-750 תינוקות וילדים מתחת לגיל 4. בשנת 2013, זינק מספרם ליותר מ-2,000. התחרדות קריית-היובל החלה לפני כעשור. עמותות חרדיות משכונת בית-וגן הסמוכה, רכשו ושכרו בתים ובניינים בשכונה, והסבו אותם (בדרך-כלל ללא היתרים) לכוללים, ישיבות, בתי-כנסת ולגני ילדים. המון גני ילדים.

בשנים הראשונות היו גני הילדים ריקים למחצה, וחלק מהילדים הובאו אליהם מחוץ לשכונה. אך עם הזמן התמלא חלקה הצפוני של השכונה בתושבים חרדים, בשאר החלקים הצביון החילוני נשמר בינתיים.

שכונות כמו רמות, קריית-משה ובית-וגן הן דוגמאות בולטות לשכונות שהתחרדו בשנות ה-80 וה-90. במקרה של קריית-היובל תהליך ההתחרדות איננו מהיר ועוצמתי כבעבר. התושבים הלא-חרדים לא ממהרים לנטוש את השכונה. המוסדות החילוניים, ובראשם בתי-הספר הממלכתיים, נשארו פתוחים. התארגנויות של תושבי השכונה המקוריים מתעקשות לשמור על הווי החיים ועל פעילות קהילתית, גם ללא עזרה מספקת מהעירייה, ולעתים בניגוד לרצונו של ראש העיר, שנדמה כי השלים עם ההתחרדות.

המסר של תושבי השכונה הוותיקים ברור: לא למלחמות נגד כל סממן התחרדות נוסף, שרק מזרזות את בריחת התושבים מהמקום. כן - למאבק על שמירת איכות החיים, על שירותי החינוך, התרבות הבילוי והפנאי.

המסר הזה רלבנטי לירושלים כולה. העיר מתחרדת, אבל לאט יותר וכמעט ללא מאבקי שבת. שיעור החרדים בעיר עלה לכמעט שליש מהאוכלוסייה היהודית (32%) לעומת כרבע (27%) לפני עשור. שיעור הדתיים נותר ללא שינוי (19%), ושיעור החילונים ירד קלות מ-22% ל-20%. קבוצת ה-"מסורתיים לא-כל-כך דתיים", הצטמקה מ-21% בתחילת העשור הקודם, ל-16% בלבד. הקבוצה הנוספת, "מסורתיים דתיים", נותרה סביב 13%.

ירושלמים לשעבר מרבים לדבר על העיר החילונית כזיכרון רחוק, מול ההווה של עיר חרדית-ערבית. אבל ירושלים עדיין איננה בני-ברק וגם לא בית-שמש. הבריחה ההמונית של החילונים נעצרה. וב-2014 נרשם איזון בין מספר העוזבים את העיר ומספר העוברים אליה. לא חסרים בבירה מוסדות תרבות, מסעדות ומקומות בילוי שפתוחים בכל השבוע, ומגישים מזון נטול מגבלות כשרות. מערכת החינוך נהנית מצפיפות תלמידים מהנמוכות בארץ.

שכונות כמו בית-הכרם ועין-כרם, אזור נחלאות ושוק מחנה יהודה, בקעה, המושבה הגרמנית וקטמון הישנה, וגם רחביה וטלביה הוותיקות - כל אלה מציעות (למי שיכול להרשות לעצמו) איכות חיים יאפית, עם הרבה אופי, מצופה באבן ירושלמית. בעירייה מתלוננים על יחס לא הוגן מצד התקשורת. התקציב של ירושלים, כ-5.5 מיליארד שקל, דומה לתקציב של תל-אביב, אף שבבירה מספר כפול של תושבים, וצרות חברתיות וביטחוניות גדולות פי כמה.

חלוקת הנטל איננה שוויונית: שני-שלישים מהתושבים (בעיקר חרדים וערבים) כמעט אינם משלמים ארנונה, והיתר (בעיקר חילונים ודתיים) משלמים את תעריפי הארנונה הגבוהים במדינה. בתנאים הקשים האלה, הצליח ראש העירייה ניר ברקת לשפר את רמת הניהול של המנגנון העירוני, להרחיב את פעילויות התרבות והפנאי, לפתח תשתיות תחבורה ציבורית, להוסיף שטחים ירוקים, לחזק את המנהלים השכונתיים, לעודד הקמת חברות-הזנק (סטארט-אפים). מיזמים חדשים שינו לטובה את פני העיר: מתחם תחנת הרכבת, פארק המסילה ופארק הצבאים, האולם החדש במלחה והרכבת הקלה.

החזון של ברקת, שהפנה את מבטו "לא לתל-אביב, אלא לניו-יורק", נראה לעתים הזוי ומנותק, אבל גם מעורר השראה. ברקת נכשל גם בלא מעט מקומות: מבחינות רבות ירושלים התקרבה לפריפריה והתרחקה מהמרכז. מקורות תעסוקה משמעותיים לא עברו לעיר, ומשרדי ממשלה המשיכו לזלוג החוצה. מוסדות המחקר והרפואה, שנחשבו עד לא מזמן למובילים בארץ, הולכים ושוקעים.

הניגודים בעיר הולכים עם הגיאוגרפיה. במרכז, יש סצנה סטודנטיאלית תוססת וסצנת סטארט-אפים פורחת, לצד עוני, צפיפות וזוהמה. אזורי המערב והדרום, מספקים לתושביהם איכות חיים מערבית. אזורי המזרח והצפון, נמצאים בעולם השלישי. ומעבר לגדר ההפרדה, חיים 80 אלף בני-אדם שהופקרו לגורלם בשטח ללא חוק, ששולטים בו הנשק וכוח הזרוע.

תשעה קבים של מציאות ישראלית מורכבת ומלאת סתירות נטלה ירושלים. ואחד - כל המדינה כולה.