נתניהו, הרייגניזם והתאצ'ריזם כשלו

שלושה כלכלנים בכירים של קרן המטבע העולמית חתמו לאחרונה על מסמך כלכלי אשר כותרתו היא האם הניאו-ליברליזם הוא אג'נדה כלכלית ששווקה בשיווק-יתר? אמירה כזו מכיוונה של קרן-המטבע העולמית, המניפה בעשרות שנים האחרונות בגאון את דגל הניאו-ליברליזם, דומה לכך שהאפיפיור יהרהר בקול רם על האפשרות שישו לא צעד על פניה של הכינרת.

מבחינה כלכלית, ניאו-ליברליזם היא אג'נדה כלכלית הנשענת על צמד רגליים מרכזיות. רגל אחת היא הגברת התחרות במשק, באמצעות דה-רגולציה ופתיחת השווקים המקומיים לתחרות גלובלית ולתנועות הון גלובליות; הרגל המרכזית השנייה היא הקטנת תפקידה והתערבותה של הממשלה במשק, באמצעות הפרטות ומגבלות על כושרה של הממשלה להציג גירעונות גדולים ולצבור חוב ממשלתי גדול.

נשיא ארה"ב בעבר רונלד רייגן וראשת-ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, היו צמד המנהיגים הגלובליים המזוהים ביותר עם פריחתו של הניאו-ליברליזם. גם המדיניות הכלכלית של ראש-הממשלה בנימין נתניהו, מראשית ימיו כשר אוצר ועד היום, היא תרגום מילה במילה של אג'נדה כלכלית זו במדינת ישראל (דוגלת בשוק חופשי, יוזמה פרטית, הפרטה, והתערבות מינימלית של המדינה בתהליכים הכלכליים במשק).

על פניו נראה כי השמאל הכלכלי העולמי זכה לחיזוק לא צפוי דווקא מכיוונה של מי שנחשבת למכה של הניאו-ליברליזם, קרן-המטבע. אולם קריאה מעמיקה של המאמר מלמדת, כי לא מדובר ב"יום-כיפור" כלכלי של קרן-המטבע העולמית, שבמסגרתו הגיעו הכלכלנים לתובנה כי יש לחשב מחדש את המסלול הכלכלי הגלובלי, אלא קריאה של כלכלנים אלו לבצע עדכון גרסה לתפיסת העולם הכלכלית ששולטת בכלכלה העולמית ביד רמה, מאז ראשית שנות ה-80.

כלכלני קרן-המטבע מזכירים לקוראי המאמר את התרומות הגדולות שהביאה התפיסה הניאו-ליברלית לכלכלה הגלובלית. בין התרומות המרכזיות שלה, מציינים כלכלני הקרן את התרחבות הסחר הגלובלי אשר הוציאה מיליוני בני-אדם בעולם מעוני. השקעות זרות הביאו טכנולוגיות מתקדמות למדינות מתפתחות. הפרטת חברות ממשלתיות הביאה להתייעלות, והקטינה את העול התקציבי על הממשלה.

אולם לאחר שמנו בקצרה את תרומות הענק של הניאו-ליברליזם לכלכלה העולמית, מציגים כלכלני קרן-המטבע צמד בעיות מרכזיות שאג'נדה כלכלית זו יצרה.

הבעיה הראשונה שאותה מציגים אנשי הקרן היא הקריאה המסורתית של הניאו-ליברלים להסרה גורפת של המגבלות על תנועות הון בינלאומיות; קרי, פתיחות פיננסית. תנועות הון חופשיות מאפשרות לנתב את ההון הפיננסי העולמי למקומות שבהם תהיה להון פרודוקטיביות גבוהה. מדינות מתפתחות בעלות הון מועט, יכולות ללוות הון בשווקים הגלובליים, ולבצע השקעות בלי שהן יידרשו להגדיל באופן חד את החיסכון.

גם כחלון פועל תחת האג'נדה הניאו-ליברלית

העברות של טכנולוגיות והון אנושי מגבירות את הצמיחה ארוכת הטווח, אולם התרומות החיוביות לצמיחה ארוכת הטווח של זרימת כסף חם, מכיוונם של בנקים ומשקיעים פיננסיים גלובליים, מוטלת בספק. כלכלני קרן-המטבע מציינים, כי רבים מן המשברים הפיננסיים בכלכלות מתעוררות בעשורים האחרים, התרחשו כפועל יוצא מתנועות הון מהירות החוצה משווקים מתעוררים, שקודם לכן משכו אליהם פנימה תנועות הון חריגות.

קרן-המטבע מציינת, כי כיום (בניגוד לעבר) מתרחבת ההסכמה בין קובעי המדיניות הכלכלית, באשר לצורך בהגבלת תנועות הון קצרות, אשר עלולות להאיץ משברים כלכליים. בעבר, טענו אנשי הקרן במשך שנים כי כל הגבלה על תנועות הון היא פגיעה בפרודוקטיביות; ואילו כיום הם רואים בחיוב הגבלות על תנועות הון על-מנת למזער תנודתיות הנובעת מתנועות הון.

תופעה זו - של תנועות הון קצרות - אינה זרה למשק הישראלי, שחווה בשנים האחרונות תנועות הון ספקולטיביות בשוק מטבע-החוץ. תנועות אשר מביאות להתחזקות השקל, ומאלצות את בנק ישראל לפעול באגרסיביות בשוק המטבע, ולהילחם בתנועות הון אלו. לפיכך, המלצת כלכלני קרן המטבע, אינה "מגלה לבנק המרכזי הישראלי את אמריקה".

הבעיה השנייה שמעלים כלכלני קרן-המטבע היא ההידוק (הריסון) הפיסקלי וצעדי הצנע. הניאו-ליברליזם חותר להגבלת משקלה של הממשלה בשוק החופשי, והוא מבצע זאת בין השאר באמצעות הפרטות והגבלות על עומק הגירעון התקציבי של הממשל והחוב הלאומי (כאשר ממשלה נוקטת מדיניות פיסקלית מרסנת וצעדי צנע היא מקטינה את הוצאותיה וגובה יותר מסים). "אמנת מסטריכט" המגבילה את החוב הלאומי של מדינות גוש האירו ל-60% תוצר, נועדה לשם כך.

לפי האמנה, ברור כי מדינות דוגמת יוון וונצואלה אשר השווקים לא יאפשרו להן למחזר את חובן, חייבות לבצע צעדי צנע פיסקליים, אולם בקרן-המטבע טוענים כי בדילמה בין חיים עם יחס חוב-תוצר גבוה היורד בהדרגה, בשל צמיחה מוגברת, לבין הפעלת צעדי צנע המיועדים להגדיל עודפים תקציביים וכך להקטין את יחס החוב-תוצר, ממשלות עם מרווח תמרון פיסקלי מספק, יעשו נכון יותר אם יימנעו מצעדי הצנע.

הכלל שמציגים כלכלני קרן-המטבע הוא, כי כל זמן שהשווקים הפיננסיים לא "יענישו" את המדינה על גודל החוב הלאומי, באמצעות עליית תשואות החוב וחוסר יכולת לגייס ולמחזר חוב בשוק הפתוח (ע"ע יוון), אין רע בחוב לאומי גדול. צעדי צנע פוגעים הן בתקציבי הרווחה וגם בביקוש המצרפי, ומביאים לגידול באבטלה.

התבוננות על ההתנהלות הפיסקלית של ממשלת ישראל בשנים האחרונות, מלמדת כי גם כאן פועלת הממשלה על-פי היגיון זה. ולראיה, יעד הגירעון בשנים האחרונות מוגדל באופן כמעט שיטתי באמתלות שונות, אולם יחס החוב-תוצר קטן בשל הצמיחה; ועלויות מימון החוב הלאומי, מתכווצות. במילים אחרות, הממשלה הגדילה וכנראה תמשיך להגדיל את הגירעונות כל זמן שיחס החוב-תוצר ימשיך לרדת כתוצאה מצמיחה. אם היו עומדים כאן ביעד הגירעון המקורי, אזי יחס החוב-תוצר היה קטן באופן מהיר יותר.

ההנהגה הכלכלית של ישראל פועלת תקופה ארוכה תחת ההגדרות המעודכנות של הניאו-ליברליזם. שר האוצר משה כחלון מוביל את הדגל של עדכון הגרסה של הניאו-ליברליזם דור 1, שאותו הוביל וייצג נתניהו בשנים האחרונות, ואולם גם כחלון פועל תחת האג'נדה הניאו-ליברלית ואינו מערער עליה. כלומר, כחלון אחראי במידה מסוימת לעדכון הגרסה של הניאו-ליבלרליזם המקומי מהגישה השמרנית שהוביל נתניהו. עדכון שמתבטא בכלל הפיסקלי של הגדלת גירעון עד לנקודה שתביא לגידול ביחס החוב-תוצר וניסיון להפנות עודפים לתיקון עיוותי שוק.

התפיסה, שלפיה צעדי צנע פיסקליים מביאים לצמיחה בפעילות, בשל התרומה שלהם להגדלת הביטחון של העסקים ולגידול בהשקעות, לא הוכיחה עצמה בבחינות אמפיריות. מחקרים מוכיחים, כי הידוק פיסקלי של 1% תוצר, מגדיל את האבטלה ב-0.6%, ואת מדד האי-שווין של ג'יני ב-1.5% בתום חמש שנים.

בקרן-המטבע מציינים, כי היתרונות של כמה מהצעדים המרכזיים של האג'נדה-המדיניות הניאו-ליברלית מוטלים בספק. אנשיה מכוונים את הזרקור, ובצדק, לעובדה כי התמקדות מוחלטת ב"מולך" שקרוי צמיחה כלכלית, הביאה עימה עלייה באי-השוויון אשר פוגמת בצמיחה העתידית. הנזק הכלכלי של הגידול באי-השוויון מלמד כי קובעי המדיניות מחויבים לתת יותר תשומת-לב לחלוקת ההכנסות במשק. על המדינה להגדיל את השקעותיה על חינוך והכשרות מקצועיות, אשר מגבירים את השוויון, ומייצרים יותר הזדמנויות, וכן לעשות שימוש מושכל במדיניות המיסוי ובהוצאות ממשלה, על-מנת לתקן חלוקת הכנסות מעוותת.

כלכלני קרן-המטבע מציינים עוד, כי נדרשת אחריות פיסקלית לטווח הזמן הבינוני, ולא קפדנות פיסקלית פנאטית בטווח הקצר. הבעיה היא, שהמערכת הפוליטית נוטה לנצל גמישות פיסקלית על-מנת לממן העברות תקציביות למטרות פוליטיות, ולא על-מנת לממן השקעות מוגברות במשרדים החברתיים ובתשתיות. ולפיכך, נוצר מצב שבו האמינות הפיסקלית מתערערת, הצמיחה הכלכלית מאבדת מומנטום, והלכידות החברתית נפגעת.

הכותב הוא האסטרטג הראשי של קבוצת איילון