הטעות של פרופ' שמחון

הפרסום ב"גלובס" על דבריו של ראש המועצה הלאומית לכלכלה, אבי שמחון, שקרא לפני שבוע לבנק ישראל "להפסיק מיד את רכישות המט"ח" ("גלובס", יום ד' 1 ביוני), היכה גלים בסקטור העסקי. שער-החליפין של השקל הוא לא עוד נושא תיאורטי שמעסיק כלכלנים באקדמיה, אלא נושא שמטריד רבים מאוד במשק ונוגע ישירות להכנסתם של יצואנים, יבואנים, משקיעים, ובעצם לכל אחד מאיתנו.

בתוך הצעתו של פרופ' שמחון הסתתרה פצצה פוליטית לא קטנה סביב הערכתו, ש-20-30 אלף עובדים בתעשייה חשופים לשינויים בשער-החליפין (שעלולים להביא לפיטוריהם). תג המחיר הזה מקטין מאוד את ההסתברות שרעיונותיו של שמחון יזכו לגיבוי פוליטי.

אבל במקביל לדיון הפוליטי, מעוררת הצעתו של שמחון גם דיון מעמיק בקרב הכלכלנים. בדיון הזה נדמה שהתיאוריה הכלכלית הטהורה עומדת לצדו של יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, בעוד שהמציאות ניצבת לצד בנק ישראל ("רעיונות שאין להם ביסוס במחקר הכלכלי").

שמחון טוען כי לא רק שבנק ישראל מסבסד את היצוא, אלא שהצמיחה של המשק שבויה בידי היצוא והיצואנים. שללא ההתערבות של בנק ישראל, המשק היה צומח יותר, ויוקר המחיה בישראל היה נמוך יותר.

למה בעצם מתכוון שמחון? מאז 2003 למדינת ישראל יש עודף עצום בחשבון השוטף. במצטבר, העולם חייב לנו כ-65 מיליארד דולר. המשמעות של עודף כזה היא התחזקות של המטבע המקומי, השקל, כי הזרים רוכשים שקלים במקום מט"ח. כדי למתן את ההתחזקות הזו, בנק ישראל רוכש דולרים ומטבעות אחרים. בתוך עשור גדלו יתרות המט"ח של ישראל מכ-20 מיליארד דולר ליותר מ-90 מיליארד דולר - קצב הגידול מהגבוהים בעולם.

המהלך של בנק ישראל מצליח בסך-הכול לא רע. אמנם ב-12 החודשים האחרונים, השקל התחזק מול מטבעות-החוץ, אבל בהסתכלות של 15 שנים לאחור, שער-החליפין של השקל היום דומה מאוד לשערו בשנת 2000.

מה היה קורה אם בנק ישראל לא היה רוכש דולרים כלל, ונותן לשוק לעשות את שלו? שמחון וכלכלנים נוספים מעריכים, שבמקרה כזה שער-החליפין של השקל מול הדולר היה עומד היום על 2.5 שקלים לדולר.

מי נפגע מכך? שמחון מצביע על הצרכנים, שמשלמים מחירים גבוהים יותר על הסחורות והשירותים המיובאים מחו"ל. מדובר לא רק בתשלומים על הדלק ומוצרים שאנחנו רוכשים בסין, אלא גם בחומרי-גלם שמשמשים, למשל, לבנייה למגורים. כלומר, סבסוד היצוא מעלה את יוקר המחיה בישראל.

שמחון סבור, כי הסבסוד פוגע גם בפריון של העובדים, משום שבגלל המחירים הגבוהים של מכונות וציוד מתקדמים המיוצרים בחו"ל - המשק הישראלי רוכש פחות מהם. בשורה התחתונה, לדבריו, הצמיחה של המשק שבויה בצמיחה של היצוא.

מה בעצם מציע שמחון - עצירה מוחלטת ומיידית של התערבות במט"ח, שתוביל לשער-חליפין של 2.5 שקלים לדולר נראית גם לו כצעד מסוכן. לכן שמחון מציע "ייסוף מתון" בשער-החליפין של השקל, במקביל לצעדים להגברת הפריון בתעשייה.

שמחון מודה ביושר, ומדגיש, כי הצעדים האלה לא ימנעו פיטורים המוניים בתעשייה. אמנם "אף אחד לא רוצה לראות פה מובטלים", אבל הוא טוען שהשינוי הוא בלתי נמנע, וככל שנדחה אותו הוא רק יהיה חריף יותר וכואב יותר. לדבריו, "העובדים שיפוטרו ייקלטו בענפי המסחר והשירותים, שתרומתם גדולה יותר להכנסות המדינה ממסים".

אז למה בעצם שמחון טועה? - מבקריו של שמחון מעלים שלל טענות. "העברת המשרות", ששמחון מדבר עליה, למשל, מהיצוא לענפים אחרים, איננה תורמת למשק כפי ששמחון מנסה לתאר. לדברי אחד המבקרים, "זה כמו לקחת עובד מצ'ק-פוינט, ולהעביר אותו לרמי לוי. בצ'ק-פוינט העובד מרוויח יותר, מוציא יותר כסף, וגם משלם יותר מסים".

הטענה החזקה יותר, העקרונית, היא - שסבסוד היצוא הוא לא תופעה מגונה, אלא נורמה חשובה למשקים רבים. כמעט כל המדינות בעולם, למעט מעצמות-העל ארה"ב וסין, מסייעות ליצוא שלהן בדרכים כאלה ואחרות. חלקן רוכשות מטבע וחלקן - האיחוד האירופי למשל - מבצעות הרחבה כמותית.

הסבסוד ליצוא לא נעצר רק כאן. התמיכות הממשלתיות ביצואנים מגיעות בצורות ובדרכים שונות. למשל, על-ידי ערבויות מדינה, ביטוח סיכוני סחר חוץ, וגם מענקי מדען ראשי. את התמריצים האלה אף אחד לא קורא לבטל. ואם כולם עושים את זה, אז כנראה סבסוד היצוא הוא לא רעיון כל-כך טיפשי. אפילו שברור שאנחנו הרבה יותר חכמים.