נמאס מאשת ה"טאליבן"

לא תמיד ניתן לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בזמן או על הסיבה הספציפית שבשלה לאדם נמאס להיות נשוי לבן זוגו. פעמים רבות חיי נישואים ארוכים כוללים מצבור גדול של התחשבנויות קטנוניות והרגלים קטנים שהופכים עם השנים למאוסים, והללו הולכים ונערמים עד לכדי חומה של ממש בין בני הזוג. הבעיה היא שהחופש לבחור למי להינשא ומתי אינו כולל גם את החופש לבחור מתי להתגרש וכיצד, ורצונו של אדם נשוי כלל אינו כבודו.

על-פי חוקי ההלכה היהודית, אשר לאורם מתנהלים הליכי הגירושים בישראל, העובדה שאדם מבקש להתגרש אינה מספיקה כדי להקנות לו את החופש המיוחל, והוא צריך להציג בפני בית הדין הרבני עילת גירושים הלכתית. בין העילות המוכרות קיימת כמובן בגידה, התנהגות מתירנית מעבר למקובל אפילו בחברה החילונית, וכן קיימת עילה בשם "מאיס עליי".

שמה של העילה מטעה אנשים רבים לחשוב שמספיק שיטענו בבית הדין הרבני כי האישה או הבעל מאוסים בעיניהם, ואפילו מגעילים אותם, כדי שבית הדין יראה בכך עילה לחייב את בן הזוג להסכים לגירושים, אך כפי שגילה השבוע בעל מירושלים, אפילו רתיעתו מאשתו בלבוש "בורקה" אינה מספיקה בכדי לזכותו בגט.

בני הזוג במקרה זה נישאו בשנת 2008, וזמן מה לאחר מכן הצטרפה האישה ל"כת השאלים". זוהי כת חרדית קיצונית ביותר, הדורשת מהנשים השייכות אליה לעטות עליהן "שאל", כשלמעשה מדובר ביריעת בד אטומה דמוית אוהל המכסה את כל גופה של האישה, לרבות כפות-ידיה, רגליה ואף את פניה, בדומה ללבוש שנדרש מהנשים המוסלמיות באפגניסטן, ולכן מתנגדי הכת מכנים אותן כגנאי "נשות הטאליבן".

הבעל "זרם" עם גישתה החדשה של אשתו במשך 4 שנים, אך לבסוף נשבר לו, והוא הגיש תביעת גירושים, בטענה כי לבושה הקיצוני של אשתו דוחה אותו, עד כי אינו מסוגל לחיות עימה עוד כבעל ואישה.

לשאלת בית הדין אם יהיה מוכן לשוב לחיות בשלום-בית עם האישה אם תסכים לוותר על לבוש ה"שאל", השיב הבעל בשלילה, שכן לטענתו לא ניתן לסובב את הגלגל לאחור, לאחר שמאיסותו מהאישה כבר נוצרה, חלחלה לנשמתו ונתקבעה בה.

בית הדין הרבני דחה את התביעה, כשהוא מבהיר מהי "מאיסות" כעילות גירושים הלכתית, להבדיל משימושה בלשון אדם רגיל. כדי שטענת המאיסות תתקבל, עליה להוות עניין נפשי עמוק שנחרת בטבע האדם עד כדי כך, שאף אם יאמר שהיה רוצה לנסות ולחזור - טבעו כופה אותו שלא להתקרב לאשתו בכל סוג של קירוב.

במקרה זה, במשך 4 שנים הבעל הסכין עם לבושה של אשתו, קיים עימה יחסי אישות ואף שלח לה מכתבי אהבה. כמו כן, הבעל עצמו העיד כי גם ויתור מצד אשתו על מדי הכת לא יעזור כעת, ולכן ברור כי הסיבה לרצונו בגירושים אינה עולה לכדי מאיסות הלכתית, אלא היא פרי בחירתו החופשית.

מה המשמעות של דחיית תביעת הגירושים? כמובן שבית הדין הרבני אינו יכול לחייב את הבעל לשוב לחיות עם אשתו באותה הדירה או לקיים עימה יחסי אישות, וגם חיים בנפרד לאורך שנים כ"נשואים על הנייר" אינם פתרון הולם מבחינת בית הדין הרבני. לפיכך, המשמעות של פסק דין כזה היא בסופו של יום כלכלית, ובמילים - אחרות הבעל יצטרך לפדות את חרותו מן הנישואים באמצעות תשלום כלשהו לאישה. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il