אינתיפאדת הגנרלים

מאז נשא רה"מ לשעבר, אריאל שרון, את "נאום ההתנתקות" ב"כנס הרצליה", הפך כנס זה לבמה חלופית לבית-הנבחרים הישראלי, וערער בכך את יסודות הדמוקרטיה הפרלמנטרית. ראשון להבחין בכך ולהתריע על כך, היה יו"ר הכנסת דאז ונשיא המדינה דהיום, ראובן-רובי ריבלין. גם ח"כית שלי יחימוביץ' התריעה בשעתה מפני הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הפרלמנטרית בשל העתקת הדיון הציבורי מהכנסת אל כנסים פרטיים הממומנים על-ידי בעלי ממון.

ח"כים אחרים טענו, ובצדק, כי אין מקום לקיים דיון ציבורי בשאלות נוקבות והרות-גורל בכנס פרטי. אבל חרף הביקורת המשיך הכנס לספק במה לדיונים, שמקומם בכנסת ולא בדיון שיוזם כנס מסחרי.

כעת נראה שנאומי הרמטכ"לים לשעבר, משה-בוגי יעלון ואהוד ברק, מעל במת כנס הרצליה, מאיימים לשבור אפילו את השיא של שרון. מה היה כאן? שני גנרלים בדימוס, שנאלצו לצאת מהפוליטיקה, מנסים לסלול את מקומם בחזרה להנהגת המדינה, כשכל האמצעים כשרים בעיניהם, כולל גידוף יוצא דופן של ראש-הממשלה בנימין נתניהו, שעליו הם הפילו את כל חטאי העם והמולדת.

בוודאי לא נעלם מהם שנאומים אלה יגיעו בנוסף לדעת-הקהל הישראלית, גם לדעת-הקהל העולמית, וישמשו שם כחומר דלק בתבערת הדה-לגיטימציה, שממנה סובלת ישראל בשנים האחרונות. הרי זו לא עוד ביקורת של ח"כים מהספסלים האחוריים, ואפילו לא של ראש האופוזיציה, אלא של שרי ביטחון לשעבר. ולא רק של שרי ביטחון לשעבר, אלא כאלה שעבדו בצמוד לראש-הממשלה, נשוא ביקורתם העכשווית.

לא הפתיע לגלות, פעם נוספת, באיזה מהירות ובאיזה תאווה התנפלה התקשורת על הדברים כמוצאת שלל רב. נראה, שהשנאה כלפי נתניהו מכשירה אפילו את ברק, שאינו אהוד על התקשורת בלשון המעטה.

עניין זה מחמיר את חוסר האחריות של השניים. במיוחד של ברק, שדבריו על "מרד עממי" כבר חוצים את הגבול הדק שבין ביקורת לבין המרדה. בעוד יעלון מסתפק במיחזור דבריו, שפך ברק אש וגופרית על עמיתו לשעבר מהסיירת, תוך שימוש באוצר מילים אפוקליפטי ורווי שנאה. הייתה כאן התרסה חמורה נגד ממשלה נבחרת, שמייצגת רוב מוחלט בציבור, באופן שמערער על עצם הלגיטימיות של תהליך הבחירה ותוצאות הבחירות. הייתה כאן יותר מקורטוב של הסתה נגד ראש-ממשלה נבחר בשל חילוקי-דעות על דרך התנהלות.

מילא ברק, שמתהלך כאן כגאון שהדור לא הוכשר להכיר בגאוניותו (זכות היוצרים לביטוי שמורה למשה שרת), אבל יעלון? הצנוע הידוע מתברר דווקא כאיש בעל אמביציות לא מבוטלות.

ועוד דבר. נראה כי תסכול אישי עמוק עומד ביסוד דבריהם. שניהם סוחבים עימם מטען כבד של עלבון אישי. ברק עדיין מוכה טראומה מנסיבות הדחתו מהשלטון, שנה וחצי בלבד לאחר שהומלך כמשיח - הזמן הקצר ביותר בהיסטוריה כראש-ממשלה. כנראה, מבחינתו זה פצע שמסרב להגליד, וגורם לו לנקוט אמצעים חריגים. יעלון, שכבר צבר שתי הדחות משפילות, משוכנע שנעשה לו עוול רבתי. מעכשיו הוא יקדיש את שארית הקריירה שלו לתיקון העוול.

קצת מגוחך ואבסורדי היה לשמוע את דברי הביקורת של השניים, כאשר הקלקה פשוטה בגוגל מעלה את דברי השבח שלהם על הממשלה והעומד בראשה, אך לפני שנתיים (במקרה של ברק), ולפני חודשיים (במקרה של יעלון). השניים היו שותפים מרצון לדרך ולהתנהלות של ראש-הממשלה, ובמקרים רבים אף שימשו כשגרירי רצון טוב וכמסבירנים של הממשלה בזירות הפנים והחוץ, כולל בעת מבצעים צבאיים.

אז מה קרה מאז? מה השתנה באופן מהותי? האם ברק ויעלון סבורים, כי זיכרון הציבור כל-כך קצר? האם הם חושבים שהציבור מטומטם, והספיק לשכוח? האם קצרה בינתם מלהבין כי כולנו מבינים שעניינים אישיים עומדים ביסוד העניין?

ואכן רב המשותף בין ברק ליעלון. שניהם יוצאי קיבוצים ובני ההתיישבות העובדת, שניהם יוצאי סיירת, שניהם כיהנו כרמטכ"לים וכשרי ביטחון, ולשניהם יומרות מרחיקות לכת להנהיג את הציבור. לא לנהל דיאלוג עם הציבור, אלא להכתיב לו דרך מתוקף מעמדם הנישא.

ואולי כאן טמונה הבעיה. חוסר הבנה וניתוק מההוויה הישראלית. יש כאן ביטוי גלוי לאובדן דרך של אליטה צבאית-התיישבותית לשעבר, שצברה לה במשך שנים כוח ועוצמה והייתה מורגלת בתפנוקי השלטון שניתנו לה מכוח ירושה, או גנטיקה נסתרת, ולא מכוח רצון הבוחר.

יעלון וברק, כמוהם כאותם נסיכים שאיבדו את כס שלטונם, תוהים לאן נעלמה ממלכתם, תוך זלזול באינטליגנציה של הציבור, רצונותיו ומאווייו. זהו דנ"א קלוקל שהוטמע בחבורת הגנרלים עד שהפך לטבע שני.

וזאת על ברק ויעלון לדעת - ישראל הפכה מחברה אליטסטית לחברה דמוקרטית-המונית, שבה טוען הציבור לדעות משלו בכל עניין, ומתנהג כצרכן של מידע יום-יומי, לרבות של הרשתות החברתיות, ומושפע מאירועים שוטפים הרודפים זה את זה, ומסייעים ליצירתן של תגובות מיידיות המהוות רקע להכרעה פוליטית. שינוי זה הוא הכרחי ליצירתה של דמוקרטיה בריאה.

לא נתניהו הוא האישיו, אלא אושיות הדמוקרטיה

זו לא הפעם הראשונה שבה מנהיגי דעת-קהל בעיני עצמם, שמים עצמם לשופט עליון על העם. הראשון לחטוא בכך היה יצחק בן-אהרון, שבליל המהפך של 77' קבע שאם אלה הן התוצאות, יש להחליף את העם. זו לא הייתה פליטת פה, או אמירת אגב. זה היה ביטוי של הלך-רוח, של תפיסת עולם, של השקפה. זה היה קולה של אליטה, שהייתה אמונה שנים על עיצוב מלמעלה של דעת-הקהל, כחומר ביד היוצר, ושהורגלה בהנדסה חברתית פטרנליסטית.

הן ברק והן יעלון חיים את העבר, מתקשים להבין את ההווה, ולכן קיים ספק לגבי יכולתם לעצב את העתיד. אין חולק על זכותם המלאה למתוח ביקורת, כולל על מי שהיה חברם לעבודה עד לא מכבר, אלא על תוכני הדברים, סגנונם ומקום הישמעם.

ומילת אזהרה, , כללי המשחק הפרלמנטריים ורצון הציבור, כפי שהוא משתקף ברוב בכנסת. סירובם של אישים ומפלגות להשלים עם הלגיטימציה של שלטון הליכוד, ומאמציהם להוכיח, כי נתניהו הוא התגלמות הרוע ויסוד כל הרעות החולות, יביאו בסופו של דבר לערעור על עצם הלגיטימיות של המערכת הפוליטית כולה.

ולבסוף, כמה מילים על תופעת הגנרלים לשעבר, שנכנסים לפעילות פוליטית. עליהם לשרת עד צאתם לגימלאות כפי שנהוג בצבאות אחרים. המנהג הזה של גיוס גנרלים לפוליטיקה, התקבע בישראל בשל הפחדים והחרדות של הציבור הכמה לאיש בעל סמכות. ומי לנו בעל סמכות גדולה יותר מגנרלים. אך ההיסטוריה מלמדת, כי חלק מהגנרלים בפוליטיקה נחלו כישלון, וכך גם במגזר העסקי.

הם מביאים עימם לזירה הפוליטית והעסקית דפוסי התנהלות צבאיים השונים ממערכות פוליטיות ומפלגתיות. חמור מכך, הידיעה שהם מועמדים להיכנס לפוליטיקה משפיעה על עיצוב גישתם המקצועית, בעודם לובשי מדים. איך אמר הרצל? מוטב להשאיר את אנשי הצבא בקסרקטינים ואת הרבנים בבתי-הכנסת. אל להם להתערב בפוליטיקה בכל מחיר, ומוטב לנו להתפכח מאשליית הגנרלים-משיחים.

הכותבת היא מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת "יחדיו"