בכירי המפיקים מספקים הצצה אל מאחורי הקלעים של מופעי הקיץ

3,197 מיילים, 97 הודעות סמס ו-100 הודעות ווטסאפ מחכים למפיק אודי אפלבוים בסוף הפגישה שלנו, שהחלה אחרי שהכריז רשמית על בואם לארץ של להקת קווין ואדם למברט. תוך כמה דקות מסיום הפגישה יקרוס אתר מכירת הכרטיסים בגלל הביקוש הרב.

פחות מ-24 שעות לאחר מכן, הגיע תורם של המפיקים גיא בסר ושי מור יוסף להתחיל לסנן שיחות והודעות. השניים, שותפים בחברת בלוסטון הפקות, ביקשו לבדוק אפשרות לשריון פארק הירקון עבור כוכבת הפופ ביונסה, לאור התקדמות שהייתה להם במגעים להביאה לארץ (אחרי לא מעט ניסיונות שכשלו). זה כל מה שהיה צריך כדי ליצור חגיגה תקשורתית: רק הידיעה על אפשרות שביונסה מגיעה לארץ. עד כדי כך גדול הצמא בישראל לכוכבת בסדר הגודל שלה. "התעוררנו בבוקר עם עשרות טלפונים", מספר בסר. "זה עדיין לא רשמי שהיא מגיעה, אבל אני יכול לומר שאנחנו קרובים לזה מאי פעם".

בין אם ביונסה אכן תגיע אלינו הפעם ובין אם לא, את הבאזז האמיתי היא מייצרת דווקא מאחורי הקלעים: "זה בית משוגעים", אומר המפיק יואב צמח, "ביונסה זה אמנם המופע הכי גדול שיכול להיות, אבל זה סיכון אדיר. נניח שביונסה תקבל עבור המופע הזה עשרה מיליון דולר כפי שמעריכים, ועוד כל ההוצאות הנלוות - ותגיעי לסכומים מטורפים. אנחנו הגענו עד ההצעה של 2.5 מיליון דולר ופרשנו".

"שואלים אותי סוכנים מחו"ל 'מי השתגע אצלכם?'", מסכים גם אפלבוים. "צריכים להימכר כאן 110 אלף כרטיסים רק כדי להגיע לברייק-איבן. מי שחושב אחרת זה בסדר, אבל אני יודע מה הגבולות שלי ואני במשחק הזה לא משחק. אשמח לבוא לראות את המופע ואפילו לקנות כרטיס".

"מפיקים שפויים לא היו נכנסים לדבר כזה", טוען בתוקף המפיק גד אורון. "האמנית תקבל סכומים שהם פי כמה כפולים בהשוואה למדינות האירופיות, וזה לא עושה לנו טוב בעולם, כי זה הופך אותנו למטומטמים שמשלמים סכומים אדירים. יש גבול כמה אנשים יכולים ללכת להופעות".

ההנחה האחרונה של אורון תאותגר בחודשים הקרובים: אלא אם יהיו הפתעות של הרגע האחרון, בחסות ה-BDS, חמאס או סתם אמנים שיחליטו שחם פה מדי, את הקיץ הזה אנחנו הולכים לבלות על הדשא. שנת 2016 תיזכר כשנה הגדושה ביותר בהופעות בינלאומיות שנראתה אי-פעם בישראל. אלטון ג'ון כבר הספיק לקפוץ לכאן בחודש שעבר ולכבוש שוב את הקהל המקומי בהופעה מצטיינת; בשבוע שעבר היו כאן סימפלי רד מהניינטיז, פורינר מהאייטיז, ועבור אניני הטעם הגיע וירטואוז הגיטרה פט מת'יני, מהג'אזיסטים המובילים בעולם. וזה רק קומץ מהכוכבים שפתח פה את הקיץ.

לרגל עונת ההופעות הזו, ישבנו עם כמה מהמפיקים הבכירים בישראל לשיחות פתוחות, כנות מאוד ולעתים תקיפות, על הפריחה הגדולה בתחום, ועל הצרות שעומדות מאחוריה. יואב צמח, למשל, כבר ממהר להסביר שגם בתחום התרבות יש דבר כזה, יותר מדי שפע.

"כזה מבול כזה של הופעות זה משהו לא נורמלי במדינה כל-כך קטנה", אומר צמח. "בשבוע שעבר התקיימו פה שלוש הופעות. אני יודע שהן נראו מלאות, אבל היה קשה למכור כרטיסים. היו גרופונים, היו מבצעים. למראית עין, היה מלא, אבל להגיד לך שהרוויחו כסף? אני בספק. לקהל זה טוב ולמדינה גם, אבל השוק מוצף וזה נהיה בית משוגעים. אנחנו לא לונדון ולא ניו-יורק ולא פריז. יש פה שוק מאוד מצומצם מבחינת רוכשי כרטיסים, אנחנו מתחרים על אותו כיס של אותו קהל. עוד לא נראה כדבר הזה בישראל - ולא תהיה ברירה: השוק הזה יהיה חייב להתמתן קצת. אני בטוח שבזמן הקרוב יהיו גם מפיקים שייעלמו".

מעזים יותר, משלמים יותר

קצת מספרים: מחיר כרטיס בארץ נע בין 300 ל-1,500 שקל (הטווח הרחב הזה תלוי כמובן בסדר הגודל של האמן, במידת הקרבה לבמה ובמשתנים אחרים). בהשוואה לחו"ל, הכרטיסים בארץ יקרים יותר בשיעור של בין 20% ל-40%.

עכשיו לצד השני של המשוואה: על-פי ההערכות, שכר האמנים נע בחו"ל בין רבע מיליון דולר להופעה ל-3 מיליון, תלוי, כמובן, ברמת ה"כוכבות" של האמנית או האמן. זה גם מה שיקבע את אחוז ההכנסות מכרטיסים שהיא או הוא יקבלו, סכום שיכול להגיע גם ל-90% מסך ההכנסות.

בישראל, מלבד שכר האמן מתווספים למפיק הוצאות אבטחה (בין 200,000 ל-700,000 שקל, תלוי בלוקיישן), הכוונת תנועה (בין 50,000 ל-250,000 שקל) וביטוח אובדן רווחים, שיכול להגיע גם למאות אלפי דולרים; וזה עוד בלי לכלול הוצאות הטסה ושינוע ציוד (שיכול להגיע לעיתים לכ-60 טון), הסעות ובתי מלון לכל אנשי הצוות (שלפעמים מגיעים לכדי מאה איש), גחמות אישיות של הכוכבים והוצאות פרסום ויחסי ציבור.

"במופע פארק, ממוצע ההתחייבות הכספית הוא בין עשרה ל-15 מיליון שקל", אומר אפלבוים. "נכון שגם במקרה הגרוע אתה לא יכול להפסיד את כל הסכום כי משהו יימכר, אבל הנזק שיכול להיגרם הוא בין מיליון שקל ל-5 מיליון. הרווח, ביום טוב, יכול להגיע אולי למיליון".

"תביני כמה השוק הזה מטורף", מוסיף צמח. "את אנריקה איגלסיאס הבאנו לארץ בפעם הראשונה לשתי הופעות ב-2011. להופעה הראשונה הגיעו כ-5,000 איש במקום 7,000, אז נאלצנו לבטל את ההופעה השנייה והפסדנו קרוב לחצי מיליון שקל. לפני פחות משנה אמרו לי שהוא רוצה לבוא שוב, ואף על פי שכבר נכוויתי, השתכנעתי להגיש הצעה. אבל אז התברר שמפיק אחר נתן הצעה כפולה משלנו ותוך שלוש שעות 7,000 כרטיסים נמכרו. בעקבות זאת נפתחה הופעה שנייה, שגם היא נמכרה תוך שלוש שעות. לכי תביני. הרי לא קרה שום דבר קריטי עם האמן הזה בחמש השנים האחרונות. אין פה חוקים ואין הסברים".

גד אורון טוען שהדור החדש של מפיקים צעירים נוטה לקחת יותר סיכונים כאלה: "עד לפני שש-שבע שנים אפשר היה לספור על יד אחת את המפיקים בארץ. אנשים שלרובם יש המון ניסיון הפסידו הרבה כסף, הרוויחו הרבה כסף וידעו מתי למשוך את ידם כי ידעו להבין את הסכנות ואת היתרונות במציאות הישראלית. אבל בשנים האחרונות נכנס דור חדש שהוא אמיץ מאוד, עם דרך חשיבה שונה לחלוטין משלנו, ועם רקע מעולם המסיבות והמוזיקה האלקטרונית. אותם צעירים, שכרגע לא רואים אף אחד ממטר - ואני אומר את זה בחיבה - רוצים לחדור לשוק ומטבע הדברים זה נעשה עם יותר תעוזה. אז הם מציעים סכומי כסף שהם לחלוטין לא הגיוניים ביחס לשוק הקטן פה. כך, לאט-לאט הסוכנים בעולם הבינו שבישראל קוטפים כסף מהעצים".

צמח טוען שנלהבות היתר של הצעירים עושה גם נזק: "המפיקים החדשים זורקים סכומים מטורפים, ויש גם כאלה שזורקים מספרים כדי לטרפד את העסקה. עם הסקורפיונס, למשל, כבר היינו על סף חתימה, כשנכנסו שלושה מפיקים שהתחרו בנו והיינו צריכים לעלות את השכר. גם במקרה של סיה פנו אלינו עם מיליון דולר, הציעו שנשווה וסירבנו.

"לצערי, בודדים המקרים של שיתופי-פעולה בין מפיקים, וחבל. היה אפשר להוריד את שכר האמנים וכתוצאה מזה את מחירי הכרטיסים. יש פה המון אגו. בייחוד החבר'ה הצעירים והחדשים שרוצים להראות שהם יכולים, אז הם מעזים יותר ומשלמים יותר".

בסר מבלוסטון, המייצג את הדור הצעיר והבועט שעליו מדברים הוותיקים, לא מתרשם: "אנחנו מייצרים באזז כי אנחנו מחדשים את השוק ומפתחים אותו - גם מבחינת האמנים שהגיעו, גם בתמחור וגם באופן שהקהל חווה את המופע. שיווקנו אחרת, חשבנו אחרת, דיברנו עם הקהל בשפה שלו. קחי למשל את בון ג'ובי. זה אחד שיש לו שם גדול, אבל הרבה שנים לא היה בפלייליסט, והוא נחשב מיושן. לפני שהגיע לארץ עשינו בשיתוף עם גלגלצ ומאקו פרויקט קאברים לשירים שלו, עם כל האמנים הישראלים, ו'הצערנו' אותו. להופעה שלו בפארק הגיעו 54 אלף איש. כל מפיק אחר היה מהמר גג על 25 אלף".

מחירי הכרטיסים הגבוהים, לדידו של בסר, הם לא גזירה משמיים: "יספרו לך כולם שחייבים להעלות מחיר כי בארץ זה שונה ויש ביטוחים ועלויות והטסות. זה נכון, אבל זה בר שינוי. תלוי עד כמה את מתאימה את עצמך לשוק. הרבה פעמים אנחנו לוקחים בתחשיב שלנו שיקול שונה, שלפעמים מתבסס על הרבה יותר קהל מאשר על מחיר הכרטיס - נגיד, במקום למכור 3,000 כרטיסים יקרים נמכור 5,000 במחיר טוב".

גם אפלבוים מחפש דרכים להוזיל את המחירים: "בקווין ואדם למברט עשיתי ניסיון: מאחר שמדובר במופע שמתאים לכל הגילאים, ניסיתי ליצור מצב שזה יהיה במחיר ריאלי גם כאירוע משפחתי. המשמעות היא שכרטיס לגולדן רינג יעלה 640 שקל, הטריבונה 890 וכרטיסים לדשא 340. זה מגדיל לי את הסיכון, אבל אני מוכן לקחת אותו".

ניתוח של הקהל ושל האמנים הוא כלי חשוב בקרב המפיקים. בסר, שבעברו עסק גם בתחום הפיננסי, מדבר ממש במונחים של אנליסט: "אני מנתח את האמן כמו שאני מנתח מניה. קהלים, נתונים, אחוזי השמעות, מחירי כרטיסים בעולם, כמה דיסקים נמכרו בארץ, נתונים מחקריים בפייסבוק, כמה השמעות ברדיו, כמה מדברים עליו. מכל אלה אני יוצר דוח ובונה את המשא ומתן מול הסוכן, עם גבולות הגזרה שלי".

- תן דוגמה.

"עם וואן ריפבליק, למשל, גילינו 20 אלף ישראלים שהתעניינו בעמוד הראשי שלהם ועוקבים אחריו. הבנו שיש קהל מעניין שנמצא במדיות האחרות ואוהב אותו. מייג'ור לייזר (ההרכב האלקטרוני, שיגיע באוקטובר, יב"י), שווים קהל של בין 5,000 ל-7,000 איש, על-פי הערכות בתחום. אני בניתי את ההופעה הזו ל-12 אלף. איך? מיפיתי קהלים. זיהיתי שיש 5,000 היפסטרים שאוהבים אותם ו-3,000 בהיפ-הופ ו-5,000 בני נוער, אז יריעת הפוטנציאל שלי היא אחרת ממה שיגיד לך מישהו שמשתייך רק לאחד מהעולמות האלה".

העולמות החדשים האלה באים לידי ביטוי גם בגל מחזות הזמר שמציף את בימות התיאטרון בישראל הקיץ, כתוצר ישיר של ריבוי התחרות על טעמו וכיסו של הקהל. לדידו של צמח, מדובר בסוג נוסף של ניהול סיכונים: "אנחנו לא ששים להיכנס לפארק ולקחת סיכונים של עשרות מיליוני שקלים. הבאנו את המחזמר מאמא מיה בפעם הראשונה ב-2007 ואז שוב ב-2015, וראינו כי טוב - ואז נחת פה מבול של מיוזיקלס. השנה יש שבעה מחזות זמר בתל-אביב בעת ובעונה אחת".

יושבים על חבית אבק שריפה

סיכום ביניים: הרבה מאוד אמנים מגיעים לפה בזמן האחרון, והם דורשים הרבה מאוד כסף, בין היתר, כפועל יוצא של התחרות בין המפיקים הוותיקים והשמרנים לבין החדשים והנועזים. אבל יש עוד גורמים שמביאים אותם לכאן, וכן, הם קשורים לשינויים בשכונה שבה אנחנו חיים.

"דאעש גרם לכך שפחד מטרור כבר אינו נחלתם הבלעדית של הישראלים, והאמנים הבינו שלא כדאי להם לוותר על המדינה הקטנה הזו", מסביר גד אורון. "מגיעים לפה מוזיקאים שבעבר לא היו עונים לי לטלפון. סנטנה ביטל לפני כמה שנים הופעה בלחץ פלסטיני, ובעוד חודש הוא יבוא להופיע בפארק הירקון. זה לא אומר שכולם כבר אוהבים אותנו, אבל ללא ספק חל שינוי גדול. אם אלטון ג'ון בחר את ישראל כלוקיישן להופיע בו, אז אולי אנחנו מדינה שפויה אחרי הכול ואפשר לבוא גם לחופשה בישראל".

רוג'ר ווטרס? BDS? הצחקתם את המפיקים. "נכון שבהתחלה הוא השפיע, אבל היום הוא פתטי", אומר אפלבוים. "תראי את ג'סטין טימברלייק: איך שהוא הגיע נסע לכותל, צילם את עצמו שם והעלה את התמונה באינסטגרם".

ובכל זאת, אנחנו עדיין יושבים במזרח התיכון, ויש לזה מחיר: "כל הסיכון הכלכלי הוא על המפיק, גם של ביטול, וזה לא שאת נמצאת בלונדון - את במדינה שיושבת על חבית אבק שריפה", אומר צמח. "את יכולה להשקיע 12 מיליון דולר בהופעה ואם משהו קורה, הכול יורד לטמיון. מאז צוק איתן, הפרמיות על הביטוח קפצו פלאים".

"ביטוח אובדן רווחים עולה מאות אלפי דולרים וגם הפרמיה של המבטח עולה כי ישראל היא מקום מסוכן", מסכים אפלבוים. "תוסיפי לזה שוק קטן ומחירים גבוהים, וזה גורם לנו לתשלום מופרע ומופרז לאמן, בלית ברירה. אני לפחות משתדל עד כמה שאפשר שזה לא יפגע ברמת מחירי הכרטיסים, אבל לפעמים, בהופעות בפארק, למשל, אין ברירה. זה לא מגיע מעושק אלא מניסיון להחזיר את ההוצאה. אתה חותם עם אמן, משלם לו את שכרו, מתחיל למכור כרטיסים, ומקווה שהמזל יאיר לך".

"אני חסיד של ביטוחים לביטול, אבל הביטוחים האלה מאוד בעייתיים", אומר אורון. "הביטוחים האלה בעצם תופסים רק במצב שבו השלטון במדינה שבה בוטל המופע הכריז על מצב חירום ומנע התקהלות, וממשלת ישראל באופן שיטתי נמנעת מלהכריז על מצבים כאלה. במופע שלי של הביץ' בויז שבוטל, החזירו לי את הכסף. אבל רוב הפעילות, גם אם היא מבוטחת, היא מאוד בעייתית מבחינת אירועי טרור".

צרה נוספת היא שכדי להגיע לישראל, אמנים צריכים לבוא במיוחד, או לכל הפחות כחלק ממסע הופעות במזרח התיכון - ולך תסמוך על הופעה בדמשק או בביירות: "אין ספק שמחירי הכרטיסים מושפעים מהוצאות הביטוח והאבטחה, ואמן שהוא יקר יותר, צריך לעצור את הטור האירופי שלו כדי להגיע לכאן", מסביר אפלבוים. "אם אפשר היה לעשות פה סיבוב הופעות שכולל את תל-אביב, רמאללה וביירות, אז היינו מידל איסט טור והמחירים היו נחתכים בחצי, אבל זו פנטזיה לעתיד טוב יותר".

בסר מבלוסטון טוען שאפשר לעקוף את השיטה הזו: "אנחנו עובדים אחרת - כולם עובדים מכאן לשם ואנחנו עובדים משם לכאן. את בון ג'ובי, למשל, ניסו במשך שבע שנים להביא לארץ ובסוף אנחנו הצלחנו להביא אותו דרך הטור האסייתי. אנחנו עובדים עם הרבה מאוד מדינות סביבנו, מדובאי ועד איסטנבול. עם מצרים ניסינו גם, אבל זה לא עבד. יש אמנים שרוצים להופיע גם ברמאללה. אם היה שם היכל מנורה כמו אצלנו, היו מגיעים לשם מזמן וגם במחיר נמוך יותר. לנו זה טוב: יש אמנים שרוצים להופיע בשני הצדדים. ככה לפחות הם אומרים".

המצב הגיאו-פוליטי בעולם הוא לא הפקטור היחיד. בעשורים האחרונים עברה צריכת המוזיקה ממכירות אלבומים להורדה, בדרך-כלל באמצעים לא חוקיים - וזה משהו שהשפיע מאוד גם על הצורך של אמנים בהכנסות מסיבובי הופעות.

"כל התעשייה הזו של מופעים חיים בצמיחה אדירה כתוצאה מהיחלשות המכירות של דיסקים ותקליטים", אומר אורון. "הכסף היום הוא בהופעות חיות ובשנים האחרונות זה הפך להיות קריטי".

"השינוי הכי טוב שקרה לתעשיית המוזיקה הוא שנגמרו הדיסקים", מסכים בסר מבלוסטון. "אמנים היום צריכים להתפרנס בכבוד ולכן יוצאים למסע הופעות פעם בשנתיים במקום פעם בארבע שנים וישראל היא כבר חלק מהטורים הבינלאומיים".

לחנך את ריהאנה

ניהול הסיכונים של המפיקים לא מסתכם רק בענייני טרור וביטולים, או באי מכירת כרטיסים. לפעמים, גם גחמה של אמן יכולה להרוס אירוע: ריהאנה, למשל, עלתה לבמה בפארק הירקון באיחור של שעתיים, שגרר אחריו, מעבר לעוגמת-הנפש והכעס של הקהל, גם הרבה מאוד הוצאות לא צפויות.

"כשהיא איחרה, לקחנו את הסיכון, עלינו והארכנו את זמן השהייה בפארק", מספר בסר מבלוסטון, שהתחילה את המסלול שלה בתחום ההופעות הבינלאומיות בהבאת הכוכבת. "שינינו את זמני הרכבות והאוטובוסים, הארכנו את הפעילות של 800 אנשי אבטחה ומשטרה והקמנו חמ"ל תוך כדי האירוע. היה גם מוקד עירוני כי לא הצליחו לתפוס את הצעירים שהיו בפארק ורצו ללכת, לא הייתה קליטה. יום למחרת הייתה לה הופעה בברבדוס - היא בכלל לא הגיעה".

"הדרישות של האמנים הן הגיוניות, אך אינסופיות", מוסיף אפלבוים, ונותן כדוגמה את ליידי גאגא, שביקשה סוכריות גומי של דובים, מגבות ידיים שחורות, זרעי פשתן טחונים, חבילה של קשי שתייה מתכופפים ארוכים מאוד, פופקורן ממותג ומכונית סמארט.

"הם משוגעים", אומר יואב צמח ומספר על הדרישות של חברי להקת הסקורפיונס, שיגיעו לפה להופעה ביולי: "הם סך הכול חמישה אנשים בלהקה, וכל אחד מהם דורש מרצדס אס-קלאס משלו, שנתון 2016. זה מצוין בחוזה, כל אחד מהם יקבל רכב משלו ומאבטח צמוד איתו באוטו".

מהצד השני, ישנו הקהל, וכפי שהסביר כבר בסר מבלוסטון, הניתוח שלו צריך להיות מדוקדק מאוד. הוותיקים סבורים שממילא קשה מאוד לצפות את הטעם ואת ההתנהגות של הקהל הישראלי.

"אם הייתי יודע מה הטעם של הקהל הישראלי, הפגישה לא הייתה מתקיימת פה בפסאז' של בית לסין אלא במגדלים של אקירוב", צמח צוחק. "זה קזינו, אבל אני מביא גם אמנים שאני פשוט מאוד אוהב, ולפעמים האהבה הזו יקרה. ביולי, למשל, אביא ביחד עם שוקי וייס את אגדת הבלוז באדי גאי להופעה בקיסריה".

"טעם הקהל פה הוא מגוון, אבל אין מגוון גדול של קהל", מוסיף אפלבוים. "אמנם אנחנו עושים מלא רעש, אבל השוק הוא קטן. כמות המופעים הגדולה מתפרסת על קהל מצומצם וזה פוגע בכולם. זה גורם לא רק לתחרות אלא ברוב המקרים למכירות לרוחב".

בסר מבלוסטון קשוב מאוד לקהל, וחלק ניכר מזה הוא להבין את המדיה החברתית ולפעול בה: "תמהיל המדיה שלנו שונה לחלוטין", הוא אומר. "אנחנו הראשונים שהתחילו לשווק מופע בפייסבוק".

"הדיגיטל לפני הכול", מסכים אפלבוים. "פעם פרסמו מופעים בשלט חוצות, בהודעה בעיתון או בספוט בטלוויזיה והיום 50% מהתקציב הולך לניו-מדיה. עדיין אי-אפשר לקיים הופעה בארץ בלי הפרסום הקונסרבטיבי, אבל גם היום הזה יבוא. חשוב לדעת לנהל קמפיין או להביא את הערך המוסף שלך אל תוך העולם הזה. אנחנו מביאים איתנו את הניסיון שלנו שנים אחורה בסטריט מרקטינג ואני מיישם אותו גם במופעים. גדלנו ברחוב, באנו מהרחוב, וזה הערך המוסף שלנו - היכולת לגעת בבנאדם באופן אישי".

שעתיים של תקווה לנורמליות

אפלבוים גם מספק עבורנו את מילות הסיכום: "בכל פעם כשאני חותם על חוזה רועדת לי היד", הוא אומר. "אי-אפשר לומר שהתחרות בלתי מוצדקת, אבל יש מעגלים וצריך לעבור אותם. הרבה לא שורדים ואז נגרמים נזקים כלכליים לכולנו, ואנחנו מנסים למזער נזקים. אלה תהליכים כלכליים שקורים בכל ביזנס".

- יש מסר שהיית רוצה להעביר לקולגות?

"אישית, הייתי מציע לכולם במקום להתחרות, לשתף פעולה ולשים את האגו בצד, כי זה נכון לכולם. אם זה יימשך ככה לא תהיה ברירה, תצטרך להיות פה קבוצה אחת או שניים של מפיקים שיתאגדו, אחרת כולם יפסידו, חוץ מהקהל והאמנים. יש פה תעשייה שלמה של עובדים שקשורה בנו. מאות עובדים, סאונד, אבטחה, תחבורה, נקיוניות, מנהלי במה, מדיה, מרקטינג - זה סכומים אדירים, תעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף. במקום להפסיד ולהתחרות אחד בשני צריך להיות חכם ולשתף פעולה".

- אז למה בעצם אתה עושה את זה, עם כל הבעיות?

"יש לי ג'וק בראש: לנסות להוכיח לי ולסובבים אותי שאנחנו מסוגלים לחיות במדינה נורמלית. אני כן רוצה שלילדים שלי יהיה פה עתיד טוב יותר. כשאתה מצליח לייצר במופע פארק גדול שעתיים-שלוש של תקווה לאנשים, הם שוכחים מהכול. בהופעות אני עומד מהצד ומסתכל על הקהל והלב שלי מתחמם".

 המפיקים

 פערי השכר כמה מקבלים האמנים בישראל (בדולרים)