על כתפינו

א. בינתיים לא נסחפתי או התרגשתי מהתקווה החדשה לכאורה שעלתה להחלפת ראש הממשלה, אבל נסחפתי גם נסחפתי והתרגשתי גם התרגשתי מהתקווה החדשה שעלתה להשתלת ראש. ראש אנושי, בגוף אנושי.

השבוע קראתי על שני רופאים שותפים לדרך, ד"ר רן שיאופינג הסיני ופרופ' סרג'יו קנבארו האיטלקי, שהכריזו כי הם קרובים מאוד לפריצת דרך אדירה בכל קנה מידה: השתלת ראש לגוף. יש להם אפילו שני מתנדבים - ולרי ספירידונוב בן ה-30, מהנדס מחשבים הסובל מניוון שרירים ו-וואן הואנמינג בן ה-62, מתאבק שקרב לא מוצלח הותיר אותו משותק מצווארו ומטה.

אם לפשט את הפרוצדורה - הו, מילה נעלה! - התוכנית היא להסיר שני ראשים משני גופים, אחד חי ואחד מת, לפני זה צריך לקרר את המוח במידה מדויקת עד כדי כך שתפסיק את פעילותו, אבל לא תהרוג את הנוירונים, ואז לחבר את כלי הדם של הראש החי לגוף המת, לחבר מחדש את חוט השדרה, לחווט איכשהו את מערכת העצבים, להפעיל את הכול מחדש, ולתפור.

טוב, את החלק של התפירה אני מבין.

הממסד הרפואי כמובן שולל את היתכנות הדבר, מלבד החלק של התפירה, באופן גורף. אין שום דרך לעשות את זה, הם טוענים. זה מדע בדיוני, הם מגחכים. הם ככל הנראה צודקים, ודאי שנכון לעכשיו, אבל גם יכול להיות מאוד שהם טועים, ודאי שנכון למחר. אחרי הכול, מה שפעם היה מדע בדיוני הוא היום מציאות והבלתי אפשרי של האתמול הוא המובן מאליו של היום. ודאי בתחום ההשתלות; האדם משתיל לבבות וכליות, ריאות וכבד, קרנית וטחול, יד ופין. האדם יכול לעשות הכול. האדם הצליח, די מזמן, להשתיל ראש של קוף בגוף של קוף אחר, לגרום לו לראות, להריח, לטעום ולשמוע (ואז המית אותו מטעמי אתיקה, לא לפני שהקוף צרח מכאב שאי אפשר לדמיין).

אני מאמין באדם ומאמין במדע. זה מאוד אישי אצלי, גם כי אני אדם וגם כי בלי המדע בטח כבר הייתי מת, או לכל הפחות סובל נורא.

אז תגידו אתם, זה לא הרבה יותר מעניין מהשטויות שיש במדורי האקטואליה? מדורי האקטואליה תמיד חוזרים על עצמם, רק תחליפו את השם, אבל במדורי המדע תמיד יש משהו חדש.

ב. כמושתל בעצמי, התהפך לי המוח כשקראתי שכשאתה משתיל ראש או מוח, הגוף לא ידחה אותו. לא יודע אם מי שלא מושתל (כן, אתם מודרים) יכול להבין את זה. אני וכל אחיי המושתלים צריכים לקחת כל החיים תרופות נגד דחייה בשביל להחליש את הרצון התמידי של הגוף לדחות את האיבר המושתל שאותו הוא רואה כאויב, אף על פי שהוא בא לעזור לו - אבל מוח, עם כל הזיכרונות והאסוציאציות, הוא מוכן לקבל בלי בעיה? מוזר.

עד כמה שזה מרתק, בעיניי הדיון על ההיתכנות המדעית-טכנולוגית של השתלת ראש הוא פחות מעניין מהדיון האתי. ראו: הפרוצדורה הנ"ל מתוארת כהשתלת ראש, אבל בואו נשאל את עצמנו שאלה: כשאתה מחבר גוף לראש - מה אתה משתיל בעצם? את הגוף או את הראש? ובמילים אחרות: מהו אדם?

תחשבו על עצמכם. מה אתם יותר - ראש או גוף? חומר או רוח? אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו במונחים של נשמה ותודעה וזה על הכיפק, אבל אם תסלח לי התבונה הטהורה של עמנואל קאנט - אין דבר כזה. ברור שהאדם הוא תבנית נוף גופו, משפחתו, סביבתו, תקופתו. אנחנו הסך הכול.

אנחנו אוהבים את הרעיון של הראש, זה נכון. הראש, אנחנו מאמינים, הוא בסיס הדברים. את ראשו של הנחש צריך לכרות, את זה של השור צריך לתפוס בקרניו, הדג מסריח מהראש דווקא, זה שטעה איבד את הראש ואם תרצה להציל מישהו - אחוז בציציות ראשו. יש לנו יושבי ראש, אבל אין לנו יושבי לב.

ומאחר שהראש חושב בשביל הגוף, אנחנו יכולים לדמיין רק כיוון אחד של השתלה כזו: לקום מניתוח כאותו האדם, רק עם גוף אחר. איזו מחשבה משונה! כל מה שאני יודע זה להתנהל בתוך הגוף שלי. מכה באצבע הקטנה של הרגל חזקה יותר מאלף ספרים וכל זיכרון שיש הוא בעצם זיכרון פיזי (כלומר: מבוסס על החושים).

כמה מוזר יהיה לבוא לאירוע חברתי או משפחתי בגוף אחר. מי אני אם לא גופי? מי ההורים שלי? מי ילדיי? הרי ילדים, מצטער אם אני מספר לכם, הם לא תוצאה של איחוד מוחות קוסמי. הכול גוף. אם היה לי גוף אחר, איך היה מגיב גבי למגע אהובתי? אם היו מדגדגים אותי, האם עדיין הייתי צוחק? אם היה לי גוף אחר, איזה מחלות היו לי?

אפילו בענייני דת או פוליטיקה, אתה גופך והוריך וסביבתך. הרי אם הייתי נולד פלסטיני או בנגלדשי, כל מה שהייתי מרגיש או חושב או מאמין בו היה אחר לגמרי. אם אמי הייתה פוגשת מישהו אחר. אם היינו נשארים לגור באמסטרדם, כל הזיכרונות שלי מפתח תקווה לא שווים כלום. תודעה זה על הכיפק, אבל היא תוצר של גוף וזמן.

וואו, ככל שאני חושב על זה יותר, אני לא יכול לחכות לעוד אלף שנה (מאחר שאני מאמין במדע, אני אפילו יכול לשגות במחשבה שאהיה שם). כמו בכל-כך הרבה ספרי מדע בדיוני, ודאי נגיע לשלב של השתלת גוף, או מוח, ליום אחד. רוצה להיות אישה או ספורטאי על? רוצה לחשוב ליום אחד כמו איינשטיין או סטלין? רק תחתום לי כאן וכאן, וכאן.

הרי הבלתי אפשרי של אתמול הוא היומיום של המחר, זוכרים? עובדה: כולנו חיים במחר של האתמול.

ג. האנלוגיות פשוט כותבות את עצמן, לא? בואו נחזור כמה סעיפים אחורה, אל השאלה מי מושתל על מי: הראש על הגוף או הגוף על הראש. לוויכוח הזה יש גם היבט ישראלי אקטואלי, בוויכוח בין ימין ושמאל. הבהרה: כל הנאמר להלן אינו (עוד) ניסיון להעליב את השמאל.

בימין תמיד מזכירים בלעג די מוצדק ובחימה די שפוכה את אמירתו (המשוכתבת משהו) של יצחק בן אהרון ז"ל אחרי מהפך 77': "אם זה רצון העם, צריך להחליף את העם". אפשר לומר שזו אמירה הגורסת שהראש הוא מה שחשוב. השמאל של היום כבר לא רוצה להחליף את העם, אבל גם הוא - מתוך אותה השקפה ממש - רוצה להחליף את הראש, כי הראש הוא מה שחשוב. השמאל מאמין שאם כולם יחשבו על הדברים לעומק ויבינו את מה שיש להבין, יהיה מהפך.

הימין, לעומת זאת, מאמין כמוני - אף שאני שמאלני - שהכול זה הכול, הראש והגוף. הגוף זוכר. נגיד, כשיש צלקת חדשה בדמות פיגוע על גוף העם; השמאל יגיד, וסליחה על ההכללה, שזו תגובה לכך וכך, שהיא בתורה תגובה לכך וכך ולכן צריך לעשות כך וכך. זה נכון. הימין, לעומת זאת (ושוב, סליחה על ההכללה), יגיב ברפלקס כמעט פיזי. כמו שאם טבעת בבריכה כשהיית ילד תיזכר בזה כל פעם שתיכנס למים, גם אם תשב ותחשוב על זה ותבין את כל מה שיש להבין. ברמה המיידית אני ימני: כל פיגוע מרתיח את דמי ומזכיר לי את כל אלה שהיו קודם הרבה לפני שהוא מפעיל את גלגלי מחשבתי ומראה לי את חוסר ההיגיון שבדברים - והו! כמה שהם לא הגיוניים. הימין הוא יותר גוף גם ברמה הכי גופנית: יש להם יותר ילדים. רק אתמול פגשתי חבר ימני בקניון. אני הייתי עם שניים, הוא עם חמישה.

ד. אני חושב על ולרי ספירידונוב בן ה-30 ועל וואן הואנמינג בן ה-62, שני המשותקים שהתנדבו לניתוח, ומאחל להם הצלחה מכל ליבי. אם זה יקרה והניתוח יצליח, הם יהיו שני האנשים המרתקים בתבל. יש גם סיכוי סביר שהם ימותו, אבל זה לא יהיה לשווא. כל המושתלים הראשונים מתו, כל החיות הראשונות שנשלחו לחלל מתו. הם כולם קורבנות גיבורים של המין האנושי לטובת עתיד טוב יותר.

ברכת מושתלים לכם, אחיי גיבורי התהילה!