הכי קל להלבין כספים בקניון

1. אנחנו עוסקים בטור הזה לא מעט בכלכלת הצללים של ישראל, הלוא היא הכלכלה השחורה במדינה. בשבוע שעבר סיפרנו כאן על ההשלכות של הכלכלה השחורה הזאת על שוק הדיור ועל הפער בין הנתונים שנאספים על-ידי הגופים הכלכליים לבין נתוני האמת, שאיש במערכת הכלכלית אפילו לא מסוגל לאמוד אותם. אמנם קשה מאוד לאסוף נתונים על פעילות פיננסית לא חוקית, אך ניתן לעשות זאת, באופן גס, באמצעות הצלבה של כמה נתונים די פשוטים, למשל כושר השתכרות "רשמי" (אם מדובר בשכיר) ומספר הדירות הרשומות על כל בני המשפחה והשאלות שנגזרות מהן.

מדי פעם קופצת לכותרות פרשה כזאת או אחרת של העלמות מס, שמעידה על היקף התופעה. להערכתנו, מדובר במגפה הכוללת הכול מכול: שחור, מזומן, חשבוניות פיקטיביות, תלושי שכר פיקטיביים, הברחות מזומנים לחו"ל, תרגילי עוקץ ועוד ועוד ועוד. כולם שותפים בתופעה: מבעלי עסקים קטנים, שחלקם קטן יותר, ועד חברות המוכרות ב"שחור", מכירות שלא עוברות בכלל בספרים הרשמיים.

על היקף המגפה ועל כל הטריקים הנלווים לה אפשר ללמוד דווקא מהמקרים הפחות מדוברים בתקשורת, כמו החלטות הכופר שמתקבלות מדי שנה לגבי מאות אנשים שהעלימו מס ועוד. השבוע, למשל, פורסמו על-ידי רשות המסים כמה מקרים מעניינים ומייצגים של הכלכלה השחורה, שלא ממש זכו להד תקשורתי. אז הנה, בבקשה, הכלכלה השחורה לתפארת מדינת ישראל, שחור על גבי לבן, כפי שהיא נראית באתר רשות המסים:

מאבטח בקריית הממשלה בירושלים ונתין זר, החשודים בהברחה של כ-194 אלף דולר, נעצרו. לפי החשד, אישור כניסה למרחב האווירי בנתב"ג איפשר למאבטח להעביר תיק ובו כספים ללא בדיקה ובשער העלייה למטוס להעביר לנתין הזר כדי שיבריח את הכספים. מהחקירה התברר כי ביום א' השבוע הגיעו החשודים - טספאי מקונן מירושלים ונתין זר בשם דאוויט קשאי (Dawit Kashay), בעל דרכון אתיופי - לשדה התעופה בן-גוריון לצורך הליך של גירוש מרצון לנתין הזר, במסגרת פעילות להרחקת מסתננים של רשות האוכלוסין ולפיכך פקח שלה אף ליווה את הנתין הזר.

המאבטח, עובד קבלן בקריית הממשלה, ניצל את היכרותו עם עובדי המדינה וקיבל אישור כניסה למרחב האווירי בנתב"ג כדי ללוות את הנתין, שלדברי המאבטח הוא קרוב משפחתו. המאבטח נשא תיק שבו היו כספים השייכים לנתין, ובניצול האישור שניתן לו הכניס את התיק עם הכסף למרחב האווירי. במקביל, הנתין הזר, בליווי הפקח, עבר הליך רגיל של יוצאים מהארץ, כלומר בדיקת תכולה.

המאבטח פגש את הפקח והנתין לאחר ביקורת דרכונים, לאחר שמזוודותיו של הנתין כבר נבדקו, והוא המשיך ללוותם עד שער העלייה למטוס. אז העביר המאבטח את התיק שהיה ברשותו לנתין הזר - תיק שלא עבר כל בדיקה הודות לאישור שניתן לו להיכנס למרחב האווירי. הפקח הערני הבחין במתרחש והשניים נחקרו והודו במיוחס להם. איך צבר נתין זר קרוב ל-200 אלף דולר במזומן? שאלה טובה. שחור משחור.

בעל חברה לניהול אירועים נידון לעונש מאסר בפועל של 7 חודשים, מאסר על-תנאי וקנס כספי בגין עבירות של אי הגשת דוחות למס הכנסה ומע"מ. מנהל חברת "ח.ו שהם", עופר חסון מירושלים, הורשע לפני כחצי שנה בביצוע 12 עבירות של אי-הגשת דוחות תקופתיים למע"מ, ארבע עבירות של אי-הגשת דוחות חברה למס הכנסה עבור השנים 2013-2010 ושתי עבירות של אי הגשת דוחות אישיים למס הכנסה עבור השנים 2013-2012. מחזור עסקאותיה של החברה בין השנים 2013-2010 עמד על, שימו לב, כ-10 מיליון שקל, כולם בשחור.

השופט ציין בגזר הדין כי "הערכים המוגנים בעבירות המס הם ההגנה על הקופה הציבורית והשוויון בנשיאה בנטל תשלום המסים. הציבור כולו נושא בנטל המס ביודעו שכספים אלה ישמשו למטרות ציבוריות חשובות וכי הכול נושאים בנטל זה בשוויון בהתאם לאמות המידה שקבעה המדינה. הימנעות מדיווח על הכנסות, משמעו למעשה העלמת הכנסות מהמדינה והתחמקות מתשלום המס המחויב בגינן". דברים כדורבנות אמר השופט, אבל נדמה לנו שזה לא מרתיע כהוא זה את ציבור המעלימים. זה ספורט לאומי ורוב המעלימים נתפסים בעיקר כתוצאה מהלשנות.

ביקורת שנערכה לקבלן בניין שביצע עבודה בעפולה העלתה כי הוא קיבל 40 אלף שקל במזומן עבור העבודה. מבדיקת ספריו לא נמצא זכר לתשלום זה. במהלך החקירה שנערכה לו בהמשך, התברר כי הקבלן ביצע בשנים האחרונות ארבע עבודות גדולות נוספות בהיקף של כ-260 אלף שקל, שלא רשם כלל. הקבלן טען בפני המבקרים: "אני לא יודע לכתוב כל-כך טוב".

אצל קבלן נוסף שביצע עבודות בעיר עפולה נמצא כי הוא קיבל על העבודה צ'ק בסך 200 אלף שקל שלא רשם בספרי העסק. הקבלן הסביר: "האבא של הלקוח נפטר לפני כמה ימים, עוד לא ישבנו על החשבון". אצל מוביל בתים מכרמיאל נמצא תיעוד ל-14 הובלות שהוא ביצע בהיקף של כ-22 אלף שקל שלא נרשמו בספרי העסק. המוביל טען: "זה לקוחות פרטיים שלא צריכים קבלה וחשבונית". ביקורת שנערכה אצל קבלן שיש העלתה כי הוא לא רשם הכנסות של כ-28 אלף שקל. הקבלן הסביר: "המצב הכלכלי קשה, אני צריך לממן שתי בנות שלומדות באוניברסיטה".

בביקורת שנערכה בפעוטון בעפולה, נמצא כי בעלת המקום לא רשמה הכנסות של כ-30 אלף שקל. בעלת העסק הסבירה: "רואה החשבון הסביר לי שאני עוסק פטור, אם ארשום אני אעבור את רף הפטור". אצל אדריכל נוף נמצאו הכנסות לא רשומות של כ-6,000 שקל. בהמשך הביקורת נתגלה כי הוא אינו מנהל כלל תיק ברשות המסים. האדריכל טען: "אפתח תיק בשבוע הבא". בדוכן פירות וירקות בעפולה נמצאו הכנסות לא רשומות של כ-3,500 שקל. בעת תשאולו השיב בעל הדוכן: "שכחתי את הספרים בבית". תודו שכל התשובות יצירתיות מאוד.

עונשי מאסר בפועל נגזרו על-ידי בית המשפט השלום בירושלים על בעלי חברה לבנייה וקבלן בניין שהפיצו וקיזזו חשבוניות פיקטיביות בהיקף של מיליוני שקלים. בעלי החברה ("אלבור נג'מה בע"מ"), נדים אבו נג'מה ומוחמד תמימי נדונו ל-15 ו-14 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וקנס כספי. על קבלן הבניין, חסן אבו הדואן, שהפיץ חשבוניות פיקטיביות של החברה, לא דיווח על הכנסותיו ולא נרשם במע"מ כעוסק, נגזרו 18 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי וקנס כספי.

על-פי גזר הדין, אבו נג'מה, שהיה המנהל ובעל השליטה ב"אלבור נג'מה בע"מ" בין השנים 2006-2005, הפיץ לשלושה עוסקים שונים 16 חשבוניות פיקטיביות בהיקף כולל של 450 אלף שקל על שמה של החברה, בלי שזו ביצעה עסקים עם עוסקים אלה. באותה תקופה עשה אבו נג'מה שימוש לצורך ניכוי מס תשומות ב-14 חשבוניות פיקטיביות של שני עוסקים שונים בהיקף כולל של כ-5 מיליון שקל. תמימי, המנהל ובעל השליטה בחברה בשנים 2008-2006, סיפק לשלושה עוסקים שונים 47 חשבוניות פיקטיביות של החברה בהיקף כולל של כ-4 מיליון שקל, כדי לסייע למקבלי החשבוניות להתחמק מתשלום מס אמת. כמו כן, במהלך אותה תקופה עשה תמימי שימוש ב-9 חשבוניות פיקטיביות בהיקף של כ-3.5 מיליון שקל, אותן קיזז בספרי העסק.

הנאשם השלישי, קבלן הבניין חסן אבו הדואן, ביצע בשנים 2008-2005 עבודות בנייה ושיפוצים עבור חברת "גיא סלנסקי בע"מ". על-פי גזר הדין, סיפק אבו הדואן לסלנסקי 29 חשבוניות של החברה, אף שלא היה לה כל קשר לביצוע העבודות. בנוסף, כדי להתחמק מתשלום מסים, לא דיווח הקבלן על הכנסותיו לפקיד השומה ולא פתח תיק עוסק במע"מ כנדרש. שיטת החשבוניות הפיקטיביות, אגב, היא שיטה מאוד נפוצה בקרב עסקים שמעלימים מס. היא חוזרת על עצמה כחוט השני בכל המקרים שבהם רשות המסים מצליחה לעלות על המעלימים.

2. השבוע עלתה לכותרות פרשה שבה מעורב עדי צים, בעל השליטה בחברת אס.אר.אקורד, חברת ניכיון צ'קים, או מה שנקרא בסלנג המכובס יותר - חברות האשראי החוץ-בנקאי. החשדות, לכאורה כמובן, הם בפשטות הלבנה של כסף לא חוקי דרך המוסדות האלה והפיכתו לכסף חוקי. אחת הדילמות, אם אפשר לומר כך, של המעלימים היא איך מלבינים את הכסף שהעלימו, מה עושים בערימות המזומנים שנצברו אצלם או בצ'קים שהתקבלו בדרכי מרמה, כפי שעולה לכאורה מהפרשה המדוברת השבוע.

הרי להלבין את הכסף דרך המערכת הבנקאית הרשמית נעשה די קשה בגלל הוראות דיווח וכדומה שנכנסו לתוקף בשנים האחרונות. להלבין אותו דרך מוסדות חוץ-בנקאיים - זה כבר עניין יותר קל, אבל גם פה יש כוונה לאסדרת רגולציה. על-פי נתוני משרד המשפטים, הנכונים לתחילת 2015, יש בישראל כ-2,200 נותני שירותי מטבע (צ'יינג'ים העוסקים בניכיון צ'קים, פקטורינג, שירותי מטבע, המרת מט"ח והעברת כספים בין מדינות), המעסיקים כ-4,000 עובדים.

לצד הרשומים, ההערכה היא שישנם בין עשרות למאות נותני שירותי מטבע אשר אינם רשומים כלל. היקף הפעילות המוערך בתחום נתוני שירותי מטבע עומד, שימו לב, על כ-120 מיליארד שקל, כ-10% מהפעילות הפיננסית של המגזר הבנקאי בישראל, והוא כמובן גבוה יותר אם לוקחים את הפעילות הלא רשומה. זה כר פורה לפעילות בלתי חוקית ולהלבנות הון בהיקפי ענק.

ויש גם דרך אחרת, הרבה פחות מסובכת, להלבין כספים שחורים: "לשרוף" אותם. למה הכוונה? ל"שריפת" מזומנים דרך צריכה שוטפת. אנחנו חושבים שהגידול בצריכה הפרטית בישראל, למשל, מוזן לא רק על-ידי לקיחת אשראי על רקע הריבית האפסית, אלא מונע גם מהלבנת הכסף השחור דרך צריכה שוטפת, בין אם בקניות מזון ובין אם ברכישת בגדים, נסיעות לחו"ל ועוד.

3. "שריפת" השחור מביאה אותנו ל"מרכזי" ההלבנה, כמובן שלא בטובתם - מרכזי הקניות הגדולים. אתמול דרש איגוד לשכות המסחר מהממונה על ההגבלים העסקיים להכריז על מליסרון ועל עזריאלי כקבוצות ריכוז בשוק הקניונים. לרשתות יש בטן מלאה על מליסרון ועזריאלי, שתי קבוצות הקניונים החזקות בישראל, ולא בכדי: הדוחות מעידים על שיעורי רווחיות גבוהים בהחלט מהפעלת קניונים, ובוודאי המוצלחים שבהם.

ניקח לדוגמה את קניון רמת-אביב, המוצלח מבין כולם, שאת נתוניו אנחנו מביאים מתוך הדוחות של מליסרון, שבשליטת ליאורה עופר (ראו טבלה). קניון רמת-אביב גובה את דמי השכירות הגבוהים ביותר בארץ.

איך בנוי המודל העסקי של הקניונים? כמובן, מהסכמי שכירות עם הרשתות והעסקים בקניון, שנערכים לרוב לתקופה של כמה שנים וברובם יש אופציה להארכת תקופת השכירות בכמה שנים נוספות. דמי השכירות עצמם מורכבים ברוב המקרים מדמי שכירות קבועים הצמודים למדד או כאחוז מפדיון של כל אחד מהשוכרים, על-פי הגבוה מביניהם. במקרה של מליסרון, תוספת דמי השכירות בגין אחוזים מהפדיון אינה מהותית ומהווה פחות מ-5% מהכנסות החברה מדמי השכירות.

בנוסף, הקניונים מנוהלים על-ידי חברות ניהול, באותה בעלות למעשה. לבד מדמי השכירות, השוכרים משלמים דמי ניהול ואחזקה חודשיים, המשמשים לתחזוקת השטחים הציבוריים ולפעולות שיווק, בידור וכדומה שעורך כל אחד ממרכזי הקניות.

נחזור לקניון רמת-אביב: 100% תפוסה, דמי שכירות שעולים בעקביות, דמי ניהול שנתיים של 22 מיליון שקל ו"מס" חניה בהיקף של 17 מיליון שקל בשנה. בסך הכול רושם הקניון הכנסות של 180 מיליון שקל בשנה ומרוויח (עלויות בלבד) כ-147 מיליון שקל, שיעור רווחיות של כ-82% (מדובר במושג שנקרא NOI, שפירושו רווחיות מהשכרת נכסים והפעלתם. ניתן לכנותו בפשטות הרווחיות הגולמית), שאופיינית מאוד לכל מרכזי הקניות הגדולים.

אבל הנתון המעניין ביותר הוא הקפיצה בדמי השכירות הממוצעים למטר שנחתמו בכל שנה. בין 2010 ל-2015 קפצו דמי השכירות ב-42% מרמה של 436 שקל למ"ר בממוצע ל-621 שקל למ"ר בממוצע. למרות הקפיצה הזאת, לא שמענו את בעלי העסקים בקניון מקוננים יתר על המידה על מר גורלם. ייתכן שזה בגלל הכוח המוגזם של מליסרון, אבל יש לכך עוד סיבות.

לקניון רמת-אביב יש מאפיינים ייחודיים: הוא משרת אוכלוסייה מבוססת-עשירה שפחות רגישה למחיר, גם ירידת קרנו של מתחם הקניות בכיכר המדינה שירת את הביקוש הגבוה לקניון, שבהחלט מנצל זאת לגביית דמי שכירות בשמים. דמי השכירות הגבוהים הללו מתגלגלים בסופו של דבר לצרכן, שהוא במקרה הזה, ברובו, די אמיד.

אמיד, אבל השאלה היא מאיפה הכסף. לפי רמות הפדיון למ"ר בקניון, העסקים בו גלגלו במהלך 2015 קרוב לכ-1.1 מיליארד שקל. אנחנו בטוחים שחלק לא מבוטל ממנו גולגל במזומן ואנחנו בטוחים שרוב המזומן מקורו בכספים שחורים, כלומר מלבינים אותם באמצעות צריכה שוטפת. וכשמעלימי מס "שורפים" כסף שחור, הרגישות שלהם למחירים מאוד נמוכה.

אז הנה לנו, דרך קניון רמת-אביב, ודרך מרכזי קניות אחרים, הסבר נוסף ליוקר המחיה בישראל, לצריכה הפרטית שעולה בקצב יחסית חריג ולכלכלה השחורה.

הפתרון, כמובן, הוא לצמצם עד למינימום את התשלום במזומן. פחות שטרות, פחות הלבנות.

eli@globes.co.il

 מכונת המזומנים של קניון רמת אביב