הם לא מטומטמים, הם הפגועים

1. התרסה ומרד. זה הסיפור. שם בבריטניה, פה ובכל מקום. לא אירוע מכונן כלכלי, לא פוליטי - אלא רק חברתי. נגד האליטות. נגד המקושרים. נגד המנהיגות הממוסדת, הפוליטית מימין ומשמאל, העסקית והחברתית. נגד אלה שנהנו ונהנים מקשר לשלטון מול אלה המרוחקים ממנו. ציבור נגד פיננסיירים בסיטי של לונדון, של תל אביב, ניו יורק, וושינגטון, אתונה, ברצלונה. פריפריה ("שול") רחבה נגד מרכז צר ועשיר. מעמד בינוני ונמוך נגד המעמד העסקי הגבוה שהביא למשברים, לכלכלה נטולת צמיחה, לאבטלה וריבית שלילית מול עושר מנקר עיניים של מיעוט זעיר ונצלני, שמטפח אי שוויון מתגבר.

זו גם החשדנות והרחקת הזרים ששוטפת את העולם. "אנחנו", "שלנו" מול "הפולשים", "המוצצים את פרי עמלנו". גם צעירים מול ותיקים. מבוגרים נגד האיחוד שלדעתם אוכל את פרי עמלם. דור צעיר שגדל בתוך האיחוד האירופי אבל באי-ודאות תעסוקתית, נגד המבוגרים המסודרים, נגד הפקידות השמנה והמוגנת, נגד הכוחות היקרים והמרוחקים של ה-CIVIL SERVICE (שיוצגו באי-כבוד וגיחוך בסדרה הבריטית המיתולוגית והמחודשת "Yes Minister"), הנהנים מפנסיה בטוחה ויפה מול עתיד לגמרי לא ברור ובטוח של כל האחרים.

2. בבריטניה כמו בישראל. כמו בארצות הברית. מירי רגב כמו יאנוס ורופאקיס, שר האוצר הקודם של יוון שיצא נגד בסיסי התודעה הכלכלית של הממסד האירופי וכמו דונלד טראמפ, המתריס המקצועי, שכובש בסערה את איחוד המדינות האמריקאיות. המועמד שבימים אחרים, לפני שהפוליטיקאים והפיננסיירים כתשו את המדינה במשברים פיננסיים מתמשכים - אפשר שלא היה עובר את השבוע הראשון במסע הבחירות. כך בכל העולם. מי בגלוי, בהפגנות בכיכרות, ברשתות חברתיות - ומי שעדיין מפוחד במחתרת. האביב הערבי, הוא בן הדוד של דור העידן החדש. בן הדוד שהעז - ובינתיים כשל.

3. כן, כך גם בישראל. למרות שהליכוד עלה לשלטון ב-1977, ולמרות שנתניהו מונה לראשונה לראש ממשלה ב-1996 ומשמש בתפקיד כבר שלוש קדנציות רצופות - הוא עדיין נחשב לגורם המועדף של המתריסים. הבחירה בו נובעת שוב ושוב ממאבק הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית מול שכונות צפון תל אביב וירושלים הוותיקה, מעמד ביניים ונמוך מול מעמד גבוה. נתניהו לקח את הבחירות כבר שלוש פעמים ברצף, לא בגלל שציבור רחב בחר בו - אלא בגלל שציבור רחב בחר שוב ושוב לא לבחור במישהו אחר. בחירה מטינה ולא מאהבה. משלילת האחר ולא מחיוב הנוכחי. בחירה נגד. בדיוק כמו משאל העם בבריטניה. מי שניצח הם מצביעי הנגד.

4. האם הבריטים מבוהלים, מתחרטים על התוצאה? בכלל לא בטוח. מי ששולט בפרשנויות על אירועי הימים האחרונים, בבריטניה, באירופה ובישראל, הם מתנגדי הניתוק, אלה שמפסידים ממנו את כל הפריבילגיות של מעמדם. הם לא מאמינים שזה קרה להם. הבריטים אולי מבוהלים מהעתיד, אבל מסתבר שיותר ממחצית המצביעים הכריעו לקחת את הסיכון שזה מביא - בהיותו צמוד כל כולו לסיכוי. הם לא המטומטמים שהאינטרסנטים כל כך מתאמצים להציג אותם. הם הפגועים.