איך לחלק חיית מחמד

את הכספים מחלקים לשניים, את הדירה מוכרים, ואת הילדים מעבירים הלוך ושוב בין הבתים - אבל מה עושים עם חיות המחמד המשותפות לאחר הפרידה? 

בני זוג רכשו יחד כלב מלטז ננסי בשם טים לאחר 4 שנים של זוגיות. שנתיים לאחר מכן האישה החליטה לסיים את מערכת היחסים. הגבר פחות או יותר "נבעט" החוצה, מאחר שהזוג התגורר בבית הוריה של האישה, והם החליפו את המנעולים ואת קוד הכניסה לחצר הבית.

האישה אף הוציאה צו הגנה משפטי האוסר על הגבר להתקרב את הבית, אך בטרם ניתן הצו, עלה בידי הגבר להיכנס לחצר הבית ו"לחטוף" את הכלב טים. בסמוך לאחר מכן הגבר פנה אל מאגר הכלבים הארצי ושינה את רישום הבעלות בכלב משמה של האישה לשמו.

האישה פנתה לבית המשפט בתביעה למתן סעד הצהרתי המכריז עליה כבעלים הבלעדי של הכלב, ובמקביל ניתן צו מניעה האוסר על הגבר להעביר, למכור או לתת את טים כמתנה לאדם אחר. 

בית המשפט נדרש להכריע אם הבעלות בכלב היא משותפת כטענת הגבר, מאחר שהוא נרכש במהלך החיים המשותפים, או שנרכש כמתנה עבור האישה בלבד כטענתה.

בית המשפט קבע כי עצם העובדה שהאישה בלבד הייתה רשומה כבעלת הכלב אינה ראיה מספקת להיותה הבעלים הבלעדי, מאחר שלרישום יש אופי דקלרטיבי בלבד. לכן, מאותה סיבה אין גם משמעות משפטית לכך שהרישום שונה על-ידי הגבר לבעלותו לאחר פרוץ המשבר. 

החלטה זו של בית המשפט היא עקבית עם הגישה שלפיה אין משמעות סטטוטורית לעובדה שאחד מבני זוג דאג לרישום רכוש שנרכש במהלך הנישואים על שמו בלבד, לדוגמה מכונית או דירה, מכיוון שאצל זוגות רבים יש בן זוג אחד שהוא דומיננטי יותר בניהול החלק הכספי, והוא אשר מבצע עבור שניהם את הרכישות והתהליכים הרישומיים המלווים אותן.

חשוב להבין, עם זאת, כי למקרה ההפוך, כלומר לרישום משותף של שני בני הזוג כבעלים, דווקא יש משמעות רבה יותר, מאחר שרישום כזה בדרך-כלל מבטא מחשבה תחילה וכוונה מפורשת להיות שותפים, והוא לא תוצאה מקרית של נסיבות בהן אחד מבני הזוג היה עסוק בעת ביצוע הליך רישום הבעלות. 

מאחר שהרישום אינו קובע, בית המשפט נזקק לניהול הליך הוכחות וחקירות עדים שונים, אשר בסיומו התרשם כי האישה דוברת אמת בטענתה כי הכלב נרכש על-ידי הגבר בשיתוף עם אביה כמתנה עבורה, וכי היא אכן קשורה אליו מאד מבחינה רגשית.

הגבר, לעומת זאת, הותיר רושם שלילי ביותר, ובית המשפט פסק כי אין לו כל עניין אמיתי בכלב, אלא כאמצעי נקמה בבת זוגו לשעבר. לפיכך הורה בית המשפט לגבר להעביר את הכלב לאישה בתוך 48 שעות, ואף חייב אותו ב-15,000 שקל הוצאות משפט.  

אילו בית המשפט היה מגיע למסקנה כי הכלב אכן שייך לשני הצדדים במשותף, היה עליו להידרש לחלוקת "שימוש" משותף בחיית המחמד, כך שהכלב ישהה אצל כל אחד מבני הזוג חלק מהזמן אם הדבר אפשרי; או להגיע להסדר פיצויים כספי לצד הקשור פחות באופן רגשי לחיית המחמד, בהתאם לנסיבות ותוך התחשבות ב"טובת החיה". 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il