המחיר הגבוה של העבודה הזולה

1.

כן או לא להגירה, כן או לא לתנועת חופשית של עובדים ממדינה למדינה, שנאת זרים, בדלנות, לאומנות - כל אלה, פחות או יותר, היו השאלות והבעיות שהובילו לניצחונם של תומכי הברקזיט בבריטניה.

את החשש מהגירה חופשית אפשר לתמצת די בפשטות: החשש שתנועה חופשית של עובדים ממדינה למדינה גוזלת מהמקומיים מקומות עבודה, וגרוע יותר - לוחצת את שכרם כלפי מטה. בבריטניה, למשל, קרוב ל-7% מכוח העבודה הוא של עובדים מהאיחוד האירופי, עם שיעורים הרבה יותר גבוהים בתעשיית השירותים (למשל מזון וניקיון).

מגמות דומות אופייניות למדינות רבות אחרות, ואכן החשש מהגירה חופשית הוא משותף ללא מעט מדינות, ובהן ישראל על מאפייניה הייחודיים, ומעורר בהן דיון נוקב. ככל שהמגמות מקצינות, הפיצוץ החברתי מאיים להגיע: מצד אחד יש המקומיים, שמרגישים שמשרותיהם נגזלות ושכרם נשחק, ומצד אחר יש המהגרים, שמרגישים שזכויותיהם נשללות ושכרם נמוך מזה של המקומיים. אגב, התחושה שמשרות נגזלות ממקומיים לא ממש נתמכת בנתוני האבטלה, לפחות לא בבריטניה ובישראל, שנעים סביב 5% ואף למטה מכך.

2.

עד כמה ההגירה, החוקית והלא חוקית, משפיעה על שוק העבודה בישראל? את הנתונים הבאים ליקטנו מדוחות של בנק ישראל ומהדוח האחרון המצוין של מכון אדוה, שהקדיש פרק שלם ל"לא ישראלים בכוח העבודה הישראלי", שנכתב ע"י עו"ד נוגה דגן-בוזגלו.

ואלה הנתונים:

כוח העבודה הזר נאמד בישראל בכ-200-300 אלף עובדים, כ-5% עד 7% מכוח העבודה. יש קושי להגיע לנתונים כיוון שכרגיל אין מאגר אחד המטפל בכל הקבוצות של העובדים הזרים. יש קרוב ל-50 אלף מבקשי מקלט שהסתננו דרך מצרים ועוד כ-15 אלף עובדים מחו"ל ללא היתר.

כ-92 אלף פלסטינים עובדים בישראל, כ-2.2% מסך המועסקים בישראל. קרוב לשליש מהם, כ-33 אלף, עובדים ללא היתר. בשונה ממהגרי עבודה אחרים, פלסטינים שעובדים בישראל אינם נחשבים מהגרים, אך מאפייני העסקתם דומים.

רוב הפלסטינים עובדים בענף הבנייה ולתפיסתו של בנק ישראל, שיש בה היגיון רב, הגידול בתעסוקת הפלסטינים בענף מקטין את התמריץ להשקעה בהון, בשיפורים טכנולוגיים ובהכשרת כוח אדם. הבנק אף מתריע שאם הגידול בתעסוקה של פלסטינים בענף הבנייה לא ילווה בגידול בפעילות הענף, התעסוקה והשכר של העובדים הישראלים בו עלולים להיפגע.

על פי חוקרים שעסקו בענף הבינוי, זמינותו של כוח האדם הזול בענף עצרה את הפיתוח הטכנולוגי בו. על פי מכון אדוה, טכנולוגיות הבנייה בישראל אמנם השתפרו בעשור האחרון, אולם ביחס למדינות המפותחות ישראל מצויה בפיגור ניכר מבחינת משך הזמן שנדרש לבנייה והתחכום הטכנולוגי בשיטות הבנייה.

אחד החוקרים, דיוויד ברטרם, בחן את המדיניות הישראלית של ייבוא עובדים מחו"ל על רקע המדיניות של יפן. שם הובילה הממשלה השקעה בפיתוח טכנולוגיות בניין כחלופה ליבוא כוח עבודה זול. לטענתו, בעוד שבישראל תיעוש הענף מדשדש, השכר והפריון נמוכים ועלות המוצר המוגמר גבוהה, ביפן עבר ענף הבנייה בשנות ה-90' תיעוש מאסיבי - מעבר למבנים יצוקים מראש ושימוש במחשוב. שיטות אלה אפשרו בנייה מהירה והורדה של מחירי הדירות, העלאה של שכר העובדים וגידול בהעסקת עובדים מקומיים.

מכסות ההעסקה של פלסטינים בתוך תחומי ישראל נקבעות לכל ענף כלכלי בנפרד בהחלטת ממשלה ובהתאם להמלצות משרדי הממשלה ומערכת הביטחון. מנגד, אין מכסות להיתרי עבודה ביישובים ובאזורי תעשייה ישראליים ביהודה ושומרון.

עובד פלסטיני, כמו כל עובד זר, זכאי לכל תנאי העבודה שעובד ישראלי מקביל זכאי להם על פי חוק ועל פי ההסכמים הקיבוציים בכל ענף וענף. לכאורה, ההסדרים הללו נועדו להבטיח את זכויות העובדים הפלסטינים ולצמצם את הפגיעה בעובדים ישראלים תחליפיים.

אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. בפועל, כפי שנכתב בדוחות המבקר, מיצוי הזכויות בקרב העובדים הפלסטינים הוא מוגבל. הדבר נובע גם מכך שלעובדים זרים יש מודעות חלקית, אם בכלל, לזכויותיהם. בסקרי כוח האדם הפלסטיניים, בין העובדים בכלכלה הישראלית בהיתר רק אחוזים בודדים העידו שהם מועסקים בחוזה עבודה וזכאים להפרשות לפנסיה, ימי מחלה וחופשה. המצב של העובדים הלא-חוקיים הוא כמובן גרוע יותר (ראו טבלה).

בנק ישראל מצביע על תופעה נוספת, לא מפתיעה: המאכערים, קבלני כוח האדם. הרי יש פערים עצומים ברמות השכר בין ישראל לרשות הפלסטינית: שכר המינימום הנהוג בישראל (כ-200 שקל ליום עבודה מלא, נכון לשנת 2014), גבוה באופן משמעותי מהשכר היומי הממוצע במשק הפלסטיני ביהודה ושומרון (כ-91 שקל ביום) או ברצועת עזה (כ-64 שקל ביום). הפער הזה יוצר למתווכים ישראלים או למתווכים פלסטינים תמריץ כלכלי לגבות דמי תיווך עבור היתרי תעסוקה בישראל. גבייה כזו מתאפשרת משום שהנהלים מעניקים למעסיק הישראלי כוח, כיוון שהמעסיקים הם אלו שקובעים שעליהם לבקש את היתר התעסוקה בישראל עבור עובד פלסטיני מסוים, וביכולתו להחליפו על ידי בקשת היתר עבור עובד אחר. בקיצור, שוב המאכערים, קבלני כוח האדם, גוזרים דמי תיווך שמנים, שוב העובדים נדפקים.

השורה התחתונה: שכר של עובד פלסטיני חוקי במשרה מלאה עמד ב-2013 על 3,500 שקל ואילו שכרו של עובדי פלסטיני לא חוקי עמד על 2,700 שקל בלבד. בשני המקרים, כאמור, יש שלילה של הזכויות הפנסיוניות.

תנאי עבודה: ככלל, העסקה של עובדים זרים מאופיינת בנצלנות. העסקה בשעות נוספות ללא תגמול, תשלום שכר נמוך במיוחד ושלילת זכויות אחרות הן תופעות נפוצות. התוצאה היא שבפועל שכרם של העובדים מחו"ל נמוך משכר העובדים הישראלים בכל הענפים שבהם הם מועסקים. השכר הממוצע לשכיר של עובדים מחו"ל עומד על כ-5,000 שקל ואילו של עובדים ישראלים עומד על כ-9,400 שקל, נכון לשנת 2014.

תחום הסיעוד: כ-44 אלף עובדי סיעוד זרים חוקיים עובדים בישראל וכ-11 אלף לא חוקיים. בסיעוד, כמו ברוב עבודות הטיפול, רוב המועסקים (82%) הם נשים, בעיקר מדרום מזרח אסיה - הפיליפינים, נפאל וסרי לנקה, וממזרח אירופה - רומניה, מולדובה ובריה"מ לשעבר. במקביל, מועסקות גם ישראליות, בעיקר במוסדות סיעודיים ובבתי קשישים סיעודיים.

מצד אחד, ישראל מובילה בנתוני שיעור הקשישים המקבלים סיעוד, ומצד אחר, ההוצאה הציבורית על טיפול סיעודי ארוך טווח כאחוז מהתמ"ג היא נמוכה מהממוצע ב-OECD. מדוע היא נמוכה? כמובן: בעיקר בגלל רמת השכר הנמוכה של עובדי הסיעוד וגמלת הסיעוד הנמוכה. הזמינות והעלות הנמוכה יחסית של העסקת עובדות לא ישראליות סביב השעון מסכלת קידום פתרונות אחרים המבוססים על כוח עבודה ישראלי.

חוקרים שבדקו את נושא הסיעוד הצביעו על שתי חלופות שנוסו במדינות אחרות: הפיכת הסיעוד למקצוע שדורש בניית מערך של הכשרה ורישוי, שכר דיפרנציאלי המבוסס על ותק וקושי הטיפול ומערך תמיכה למטפלות. מודלים כאלה קיימים ביפן, באוסטרליה ובדנמרק. הדבר דורש כמובן גמלת סיעוד גבוהה יותר. הניסיון מלמד שכאשר יש מתאם טיפול ומבחר של שירותים הכולל רכיבים כגון סיוע בעבודות הבית, שיפורים לסביבת המגורים ועוד, יורד היקף שעות הטיפול האישי הישיר ונוצר חיסכון תקציבי המאפשר להעלות את שכר המטפלות הסיעודיות ולמשוך ישראליות למקצוע. מנגד, חוקרים אחרים מצביעים על שיעור תחלופה גבוה של עובדות סיעוד במרבית הארצות, נתונים המעלים ספק בדבר היכולת להפוך אותו למקצוע.

השורה התחתונה: לא צפוי שינוי בתחום - שכר נמוך, עבודה סביב השעון ו"שליטה" של עבודה זרה בענף ימשיכו להיות מנת חלקו.

מלונאות: הענף מעסיק כ-35 אלף עובדים. מתוכם כ-4,000 זרים, כ-11% מכוח העבודה. רובם מבקשי מקלט מסודן ומאריתראה, העובדים בעיקר בעבודות ניקיון, שטיפת כלים וחדרנות. מי שבילה באילת ודאי הבחין בכך. 2,500-3,000 עובדים זרים נמצאים באילת, כ-300-400 בים המלח וכ-500 בתל אביב. כיום אין היתרים להבאת עובדים מחו"ל לענף.

הקושי למשוך עובדים ישראלים לעבודות הניקיון נובע בעיקר מהשכר הנמוך. המלונאים טוענים שעלויות העסקה לצד עלויות נוספות כגון ארנונה גבוהה, הסדרי אבטחה וכשרות מובילות לרווחיות נמוכה ומכאן הקושי בהעלאת השכר (זה לא נתמך כל כך בדוחות המלונות, שמצביעים על רווחיות די בריאה, גם אם לא חריגה).

בשנתיים האחרונות, עם תחילת מדיניות הכליאה של מבקשי מקלט במתקן חולות ויצירת נוהל עזיבה מרצון, מקדמים מלונאי אילת פיילוט להעסקת עובדים מירדן על בסיס יומי. הפיילוט, המיושם בשנה האחרונה, כולל כ-300 עובדים.

3.

אלה הנתונים, ועל בסיסם ניתן לשאול: הגירה ותנועה חופשית של עובדים בין מדינות הן דבר רע או טוב? אבל זו כמובן שאלה פשטנית מאוד. בנושא הזה, כמו בכל תחום בחיים כמעט, אין תשובה של שחור ולבן. יש להגירה יתרונות וחסרונות, ובסופו של דבר היא עניין של מידתיות ושל איזונים ובלמים. קל מאוד לכתוב זאת, אבל קשה מאוד ליישם זאת.

הנה כמה מהיתרונות והחסרונות, ונשמח לקבל הערות, תובנות או פתרונות אפשריים:

העסקת עובדים זרים בכל תחום משרתת את שתי הכלכלות, זו שקולטת את ההגירה וזו ש"מספקת" אותה. המעסיקים המקומיים מקבלים כוח עבודה זמין וזול ואילו הכלכלות הזרות נהנות מהשכר שהעובדים מביאים עמם, הגבוה בדרך כלל לאין שיעור מהשכר המקומי. למשל, השכר שהגיע לרשות הפלסטינית מישראל היה בשנת 2013 כ-12% מהתמ"ג הפלסטיני, ועל הפרשי השכר הממוצעים בין הרשות הפלסטינית לבין העובדים הפלסטינים בישראל כבר עמדנו קודם לכן.

חלק מהפרשי השכר בין העובדים הזרים למקומיים זורם לכיסי המאכערים: קבלני כוח אדם שגוזרים קופונים על גבם.

מעסיקים נוטים להתמכר לעבודה זרה וזולה, "לתרץ" באמצעותה את הרגולציה המכבידה, את העלויות העקיפות הגבוהות (ארנונה וכדומה, מה שנכון באופן חלקי). זה הרי טבעי: אם אפשר לשלם פחות לעובד ולהעביד אותו יותר, הרבה מעסיקים יעמדו בתור כדי לקלוט עובדים כאלה.

ההתמכרות לעבודה זולה הרסנית ומובילה לתוצאות שליליות: עובדים זרים לכאורה "מכירים תודה" על העסקתם בשכר הרבה יותר גבוה מארץ המוצא שלהם ואינם ערים לזכויותיהם ואילו המעסיקים חושבים שהם "עושים טובה" לעובדים זרים שמצאו אצלם תעסוקה ולכן שוללים מהם זכויות. התוצאה היא השתרשות נורמות של שכר נמוך ונורמות העסקה ירודות: קוראים לזה משטר עבדות, אפילו לא משטר עבדות מודרני, שמחלחל בסופו של דבר גם לתנאי תעסוקה של העובדים המקומיים.

ככל שהמגמות הללו מקצינות, הדבר הופך לפצצה חברתית שאת התוצאות שלה ראינו ורואים במשבר ההגירה באירופה ובהצבעה על הברקזיט: מתח בין מקומיים לזרים, מתח בין מעסיקים לעובדים, מתח בין מדינות - ומכאן קצרה הדרך לבדלנות וללאומנות קיצונית.

eli@globes.co.il

 המחיר הגבוה של העבודה הזולה / איור: גיל ג'יבלי

 מאפייניהם של העובדים הפלסטינים בישראל: בעלי היתר תעסוקה לעומת חסרי היתר, 2013

 התעסוקה והשכר של הפלסטינים המועסקים בכלכלה הישראלית