חמש שנים למחאה

א.

לפחות מבחינה אחת ההרשעה של נוחי דנקנר באה בול בזמן - השבוע ימלאו חמש שנים למחאה החברתית שדנקנר היה אחד מסמליה הבולטים. אמצעי התקשורת כבר מתמלאים בסיכומים: איפה הצליחה, איפה נכשלה, למי מגיע הקרדיט, מי הרוויח, מי הפסיד והאם יש סיכוי למחאה נוספת.

השנה מתמקד הדיון בגילויים חדשים (רק למי שאין לו מושג) כיצד היא מוסמסה: לשכת ראש הממשלה החליטה ביום בהיר אחד שזהו, הנערים שיחקו לפנינו מספיק והגיע הזמן לחזור לביזנס אז יוז'ואל עד כמה שאפשר. הוקמו ועדות, הורדו מחירים, רפורמות יצאו לדרך וגלעד שליט הוחזר הביתה - כולם דברים טובים ומבורכים ולחלקם אף הייתה או שתהייה השפעה ישירה (גם אם לא ברור כמה גדולה) על חיינו. דבר אחד בטוח: כולם מסכימים שבסך הכול היה די קל לפרק את המחאה. כמה ספינים, כמה ימים של התעלמות, קצת אלימות משטרתית, מספר עצמות שנזרקו לציבור - וזהו, פחות או יותר.

אם ככה, נדמה שהשאלה העיקרית העולה מכל הממצאים הנ"ל צריכה להיות אחרת לגמרי: הרי זו לא המחאה היחידה, גם לא הראשונה וכנראה לא האחרונה שזה מה שעלה בגורלה - אז מה אומרת העובדה שכל-כך קל למסמס מחאה עממית בישראל? איך יכול להיות שכל-כך קל לשלוט בנו? איך יכול להיות שאף על פי שכל הזמן חוזרים ומדברים על חוסר האמון של האזרח בכל המערכות הסובבות אותו - ברגעי האמת המעטים, רובנו מיישרים קו במהירות ואף בהכנעה? ולא, זה לא יכול להיות רק המצב הביטחוני, אף על פי שהוא בהחלט שם.

אולי אין שום חוסר אמון? אולי אותו חוסר אמון מפורסם וידוע לשמצה הוא רק מהשפה ולחוץ? הרי הדעת נותנת שאם אין לך אמון, לא תשתכנע מהקמת ועדה או הכרזה על רפורמה. ובכל זאת. עוד עובדה עגומה היא שחוסר האמון הבולט ביותר היה דווקא בתוך המחאה עצמה - זה היה הדבר הראשון שנשבר.

אז אולי בעצם אנחנו, ככלל, מאוד מאמינים למערכת גם כשאנו מרגישים ויודעים שאנחנו נדפקים, ורק נהנים לחשוב על עצמנו אחרת.

אפשרות נוספת, שקצת קשה להעלות על דל שפתיים, היא שיש לנו סיבה די טובה להאמין לה.

ב.

חמש שנים למחאה החברתית. יש מלא פרספקטיבות שאפשר לבור מהן את זווית ההסתכלות שממנה מחליטים אם מדובר בהצלחה או כישלון, אחת מהן היא הזווית הגלובלית.

באותם יפים מופזים ולחים של יולי 2011 נהנו המוחים (ואני ביניהם) לראות עצמם כחלק מגל של התקוממות צעירים עולמית. האביב הערבי, אז עוד קראו לו כך, הפיץ ניחוחות של דמוקרטיה ומאבק למען הצדק. היום נעים לשכוח, אבל אז ממש חשבנו ששדרות רוטשילד וכיכר תחריר הן חלק מאותה מהפכה - תל אביב, דמשק, קהיר, צעירי המזרח התיכון מתאחדים. גם בארצות הברית ובאירופה מילאו מפגינים את הרחובות בדרישות נהדרות, ורשת גלובלית של מחאה נמתחה על פני העולם כולו. כלכלנים הפכו לכוכבי פופ ומוחים צרודים וטרוטי עיניים שלא התקלחו יותר מדי זמן שבו את הדמיון.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. האביב הערבי הפך לגיהינום עלי אדמות ובמקום רשת גלובלית של מחאה קיבלנו ביצה עולמית של פליטים, מלחמות וטרור. דאעש, שאמנם היו קיימים עוד קודם, עלו למרכז הבמה ובמקום לראות סרטונים של כלכלנים עברנו לראות סרטוני עריפת ראשים. גם מעמדם של האחיות והאחים באירופה לא שפר בהרבה. גם אותם גירשו מהרחובות והם עדיין מובטלים.

דווקא אצלנו, אוי לאותה בושה, המצב לא כל-כך גרוע. הוא בלי שום ספק הרבה יותר טוב מהמצב במדינות האחרות באזורנו, וגם ביחס לצעיר האירופי, הישראלי לא ממש מפגר בהרבה. ברור שהמצב יכול להיות הרבה יותר טוב - ועוד יהיה - אבל בנאדם צריך להיות ישר ולהודות באמת.

יכול להיות שבעומק הלב ידענו את זה כל הזמן? יכול להיות שכל הייאוש הזה שמרבים לדבר עליו הוא רק מהשפה ולחוץ? הרי גם גל הירידה העצום מהארץ שכל-כך הרבה הפחידו אותנו מפניו, לא ממש קרה, נכון? אולי, רק אולי, קל יותר להעמיד פני מיואש (גם בפני עצמך) מאשר לשמוח בחלקך, ויהא חלקך מוזר ככל שיהיה. אחרי הכול, אנחנו חיים על סיפו של הר געש, לא?

ג.

אז אני רק עוד שאלה: האומנם אנחנו חיים על סיפו של הר געש? האמת: אף על פי שזה מרגיש ככה, כשאתה מסתכל סביבך נראה שאנחנו חיים באחד המקומות היציבים עלי אדמות. השבוע שמתי לב פתאום שאף על פי שקצב האירועים והחדשות פה מהיר ומבולגן בצורה שלא תיאמן, ומה שקורה ביום שני הופך להיסטוריה עתיקה ביום רביעי - הרי שמצד שני, כשאתה מסתכל כמה שנים אחורה, הכול פחות או יותר אותו דבר ואפילו, שלא נדע, במגמת שיפור קלה.

ושוב: לא שפשוט יותר לקנות דירה, למלא עגלה בסופר או לשלוח ילדים לקייטנה; לא שקל יותר להזדקן או לחלות; לא שפסו פגמים, שחיתויות, זדון והזנחה מן הארץ - אבל כשאתה מסתכל על חמש השנים האחרונות, אתה רואה יותר צעדים קדימה מצעדים אחורה.

גם אם נדמה לנו שבין שבוע שעבר לשבוע הזה הכול השתנה לרעה, הרי שההשוואה בין 2011 להיום מגלה שלא כך הדבר. גם אם נדמה לנו, שוב, שאנחנו חיים בזעזוע מתמיד - הרי שיחסית לרוב העולם חיינו הם שלאף שטונדה. דבר לא קורה: אפילו הרכב הממשלה לא השתנה מהותית.

לא פחות חשוב: יש לנו את האויב הנוח בעולם, חייבים להודות - בשני המובנים של המילה. וגם לאויב שלנו יש את האויב הנוח בעולם. לא שלא גרמנו האחד לשני כאב שלא יתואר, ולא שלא היו ועוד יהיו שיאים שליליים של מוות וצער, אבל כשאתה מסתכל על עימותים אחרים בעולם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא ברמת עוינות של ערב בינגו בבית אבות.

ושוב (וסלחו לי על העובדה שיש בטור הזה יותר הסתייגויות ואזהרות מאשר על קופסת סיגריות או בקבוק בירה) זה לא אומר שאין שנאה וזה לא אומר שאת הכיבוש לא צריך לסיים ומיד. אבל זה כן אומר שלמרות מה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו, אנחנו - ישראלים ופלסטינים - אנשים די רגועים. המחאה החברתית, קצת כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התנהלה בשלווה ובנועם סך הכול. עובדה: ביום אחד בסוריה או בעיראק יש יותר הרוגים ממה שיש פה בשנה. עובדה: שיא הוונדליזם במחאה היה חלון שנשבר.

ד.

חמש שנים למחאה החברתית. אני לא באמת ממעיט בערכה כמו שאפשר לחשוב: הייתה זו נקודה ארכימדית בזמן שהשפיעה רבות על השיח ועל התודעה.

חמש שנים הן זמן מתאים להתחיל ולפתח נוסטלגיה; אחד הדברים החוזרים על עצמם בשלל הסיכומים הוא הדיבור על הסולידריות המופלאה שחווינו בקיץ ההוא, על האחווה שלא תחזור. נו, באמת, עם כל הכבוד לנוסטלגיה: לא שלא היו רגעים מרגשים עד מאוד של אחדות, אבל בגדול, אותן המריבות בין ימין ושמאל, מרכז ופריפריה, דתיים וחילוניים היו גם במחאה. הן לא פסקו לשנייה אחת. כל אחד חשב, עוד בזמן אמת, שהמחאה מפספסת בגדול ומדירה את אלה שבאמת צריכים למחות. היום קצת נהוג לדבר על קיץ 2011 במושגים של "כל העם", אבל זה אף פעם לא היה נכון. והאמת, נורא חבל שכך. כי גם ברגע שצריך היה להתאחד והיה על מה, זה כמעט לא קרה.

אשר לי: הייתה זו תקופה נהדרת. הייתי שם, האמנתי, הפגנתי, התלהבתי, תרמתי, הרגשתי חלק. אני מתגעגע. הייתי רוצה לומר שהייתי נכנס לזה שוב באותה התלהבות, אבל אני לא יודע אם זה באמת נכון. בסדר, בשביל זה יש צעירים שייקחו את הלפיד. אני מבטיח לתמוך.

חמש שנים למחאה. הדבר היחיד שבאמת נשאר, אחרי כל השינוי התודעתי המדובר וההרשעה של נוחי דנקנר, זו האנדרטה הכי עצובה בעולם בדמות המאהל באי התנועה מול רכבת מרכז בתל אביב.