לא מתפטרים לפני שמוצאים

לעתים קרובות מדי אני פוגשת אנשים שעזבו את העבודה בטרם מצאו ג'וב חדש. הם מגיעים לאחר חודשים ארוכים של חיפוש שלא הניבו תפקיד ראוי, מבקשים להבין איפה הם טועים. כמעט תמיד הטעות היתה בעזיבה. רובם ככולם לא ערים לעובדה שמציאת תפקיד ראוי יכולה לקחת שנה ויותר, בטח בתפקידים בכירים, לחלוטין לא מודעים למחירי ההחלטה.

מובטלים שווים פחות

בטרם נעמוד על הסיבות הנכונות לעזוב בטרם מוצאים את התפקיד הבא, חשוב להבין את המחיר.
הדבר הראשון שיש לקחת בחשבון הוא שמובטלים סובלים מערך שוק נמוך יחסית, בלי קשר לשאלה האם פוטרו או עזבו מרצונם, וזאת משום שבתפיסת השוק מובטלים שווים פחות. מדוע? כי עצם העובדה שמישהו עדין משלם לך משכורת היא סוג של תו איכות, להבדיל ממפוטרים שנתפסים כמי שאינם מספיק טובים ועל כן פוטרו, או מתפטרים שנתפסים כפזיזים במקרה הטוב, או כמפוטרים שמשקרים במקרה הגרוע.

לכן ההעדפה הברורה של השוק היא לגייס אנשים עובדים, אלא אם מדובר בתפקידים נחותים יותר. מכאן שסיכוייהם של המתפטרים למצוא תפקיד טוב לפחות כמו זה שנטשו לא גבוה במיוחד, כשלמרבה הפרדוקס מרביתם בעצם כיוונו לתפקיד בכיר יותר מהקודם, משימה כמעט בלתי אפשרית במעבר בין חברות.

ועכשיו תדמיינו מתפטר המובטל חודשים ארוכים מנהל משא ומתן על השכר, כשההכנסה הנוכחית שלו אפס, וההוצאות תופחות. רוב האנשים יענו בסופו של דבר לתפקידים שאין שום סיכוי שהיו לוקחים לו עבדו, וזאת גם אם יש להם תשתית כלכלית חזקה כברזל. לרובם אין את עצבי הברזל הדרושים כדי להמשיך להגיד לא, והם יתפשרו על תפקיד או על שכר (או על שניהם).

האם הפשרה היא במקום? בהחלט כן. ככל שתקופת האבטלה מתמשכת עולה הפגיעה בערך השוק, לכן במצבים שכאלה המטרה בטווח קצר היא לבטל את הטעות, דהיינו לחזור לשוק העבודה לתפקיד קרוב ככל האפשר לזה שעזבתם (מבחינתם ערך שוק), ומשם להמשיך לחפש בנחת את התפקיד הנכון לטווח הארוך. תמיד קיימת האפשרות שהתפקיד שמצאתם לטווח הקצר מתאים גם לטווח הארוך, אבל בנקודת הזמן הזו אין זה השיקול הראשון במעלה.

הנפש או התדמית

מתי בכל זאת רצוי להתפטר גם ללא אלטרנטיבה? כאשר ההשארות במקום העבודה עלולה להזיק משמעותית להמשך תקין של הקריירה, וזאת מאחת משתי הסיבות הבאות או שתיהן: פגיעה בחוסן הנפשי של העובד, או פגיעה בתדמיתו המקצועית. כאשר עובד חשוף לפגיעה רגשית מתמדת העלולה לחבל מהותית בחוסנו הנפשי, כדאי לשקול ברצינות עזיבת מקום העבודה, אחרת הפגיעה תלווה אותו שנים קדימה ותחבל בחייו האישיים והמקצועיים כאחד.

בנוסף, ישנם מצבים שהישארות במקום העבודה פוגעת קשות בתדמית המקצועית, כשכל יום נוסף חובט בערך השוק חבטה הגדולה מזו המתלווה לסטטוס 'מובטל'. פגיעה תדמיתית יכולה לנבוע מעבודה בחברה הסובלת מתדמית שלילית במיוחד (למשל חברה מושחתת/חשודה בשחיתות או כזו הפועלת בשווקים מפוקפקים), או כאשר צפוי כישלון מהדהד.

הסיכון לפגיעה בתדמית ובערך השוק עקב כישלון בתפקיד בולט במיוחד בתפקידים בכירים ובכירים מאד (במיוחד כשמתלווה לכך חוסר הערכה פומבי כהתעלמות, עקיפת סמכות וכו'), שכן האנשים בעמדות הללו חשופים לתעשייה כולה, והמידע זולג מחוץ לגבולות הארגון.

כמובן שאם אדם עובד שנים בארגונים מפוקפקים לא יעזור אם יעזוב בטרם מצא אלטרנטיבה כי התדמית השלילית כבר נדבקה אליו, אבל אם מישהו נורא משתעמם בעבודה, לא ממצה את עצמו, מרגיש תקוע, שונא את הבוס ומת כבר לעוף משם, כדאי לעצור לרגע לפני שלוקחים החלטה חפוזה ולבדוק.

איך יודעים אם נכון לעזוב? כשמגיעים למסקנה שהנזק הרגשי ו/או התדמיתי הכרוך בהמשך העבודה גדול יותר מזה הכרוך בתקופת אבטלה ארוכה, אחרת החלפנו נבלה בטרפה.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com