מצאתי לי אויב

א.

קשה להתבלט בג'ונגל הדעות, צריך לתפוס נישה ולצעוק חזק. הבעיה היא שרוב העמדות תפוסות והרעש ממילא מחריש אוזניים. עוד בעיה היא למצוא לך סוגיה או אוכלוסייה שאין לה את הקטגור והסנגור הכי קולניים שאפשר למצוא בשטח. ימין ושמאל, מזרח ומערב, דת ומדינה, צבא והתנחלות, נשים וגברים, טבעונים וקרניבורים, קפיטליסטים וסוציאליסטים - הכול מאויש וכמעט כל מה שיש לומר נאמר, ואז נאמר שוב. נדמה שיש רק סוגיה אחת שיש בה מקום פנוי: הסביבה. הרבה מגינים ואוהבים יש לה, לסביבה, אבל הרבה פחות תוקפים. אז בואו ננסה לאייש את העמדה: חברות וחברים, אני נגד הסביבה! אשתדל לעשות את זה בקולניות ובנחרצות המקובלים במקומותינו.

אז ככה זה: הטבע הוא אויב, אויב מר ואכזר, שאת כל חיינו אנחנו - כמין וכבודדים - מעבירים בלהילחם בו, בלחסום אותו, בלברוח ממנו. מהו הטבע, עם כל יופיו המפואר? מזיקים ומחלות, סכנות ואסונות. החיות הקטנות רוצות לעקוץ או להכיש אותנו ולכל הפחות לאכול לנו את האוכל. החיות הגדולות רוצות לאכול אותנו. הים רוצה להטביע אותנו. השמש רוצה לשרוף אותנו. הקור רוצה להמית אותנו. הג'ונגל רוצה להעלים אותנו. וכך הלאה - גם אם לא מדובר פה ב"רצון" ממש. אם זה היה תלוי בטבע, היינו מבלים את חיינו במנוסה חסרת סיכוי אל עבר תבוסה בלתי נמנעת.

הדבר היחיד שמציל אותנו הוא העליונות האנושית. לא שאין לאנושות את החסרונות שלה, אבל עדיין - עם כל המלחמות, הטרור, הרציחות והתאונות, רוב בני האדם מתים בגלל הטבע האכזר. מבחינתי, גלי הצונאמי ויתושי המלריה הם חיילים באותו צבא.

דברי ימי האדם הם מאבק בלתי פוסק במה שמקיף אותו. אין דבר כזה לחיות בהרמוניה עם הטבע. למעשה, אני טוען במידה מוחלטת של צדק, שכל התנועות של החזרה לטבע ושמירה על הסביבה אפשריות רק בזכות הניצחון הזמני של האדם על הטבע. הן, עם כל הכבוד, לא יותר מסוג של פינוק. נדיבות של מנצחים.

 שקיות ניילון מזהמות / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

ב.

לפני כשבועיים הזהירה החברה להגנת הטבע כי עמודי תאורה שהוצבו בכביש 6 בין מחלף נחשונים ומחלף בן שמש, כדי למנוע תאונות דרכים ולהגן על חיי אדם, מסכנים מינים נדירים של דו-חיים, ביניהם סרטן נדיר שחי בבריכת חורף (הגדרה יפה לשלולית גדולה) שנמצאת מתחת לעמודי התאורה. מדובר ביצור זעיר ורגיש לאור בשם "תריסן מגושם" שחי כשלושה חודשים ומגיע לאורך של כחמישה סנטימטרים. יש לו שני זנבות, והוא כל-כך כעור, שחבל שהוא לא עוד יותר נדיר ממה שהוא עכשיו.

אני לא רומז שאנשי החברה להגנת הטבע מעריכים יותר את חיי התריסן המגושם מאשר את חיי הנהגים בכביש, גם אם לפעמים זה יכול להיראות ככה. הם עושים את עבודתם נאמנה ובאמונה ואני בהחלט לא פה בשביל להגחיך אותם, אף על פי שזה הדבר שהכי קל לעשות. מספיק למנות את ההתנגדויות שלהם לכל פרויקט באשר הוא - כביש, רכבת, גשר, בניין. כל דבר עבורם הוא פגיעה בערכי הטבע, כאילו הטבע הוא חניך בתנועת נוער. כמובן שלטבע אין ערכים. הוא מה שהוא, וזהו. חיות לא עוברות בתוואי המיועד למסילת רכבת מתוך אמונה בערכי הטבע וסרטנים לא מתנחלים בשלוליות מתוך אידיאולוגיה של קיימות.

הם אולי לא יאהבו את זה, האחיות והאחים הירוקים, אבל אני מעדיף שייכחדו כמה מיני דו-חיים ושהתריסן המגושם ייעלם מעל פני האדמה מאשר שתיפגע משפחה אחת בתאונת דרכים. לפני כחמש שנים נכחד שבלול יבשתי שחי, כמה מוזר, על גבעות כורכר בין בני ברק, גבעתיים ורמת גן. שבלולית פיקרד קראו לו, ואין אותו יותר. בנו שם בניינים. נו, אז? עדיף בניינים.

בכלל, אני כמעט תמיד אעדיף את מעשה ידי האדם על פני הטבע. אני לא מתעלם מיופיו של האוקיינוס או מההוד של ההר הנישא והנהר השוצף, אבל הסכר שחוסם את הנהר, הגשר שנמתח בין שתי פסגות ההר והמנהרה שנחצבה בבסיסו מרגשים אותי הרבה יותר.

סיפור קטן שנחרט בזיכרוני: לפני כמה שנים פגשתי פעילה סביבתית שנלחמה שנים נגד כביש 6. היא סיפרה על המאבקים וכל זה, ולבסוף סיכמה - האמת, אמרה, זה אחלה כביש, אני נוסעת בו כל הזמן.

הוא שאמרתי: פינוק. וזה עוד בלי להיכנס לתחשיבים של מה יותר פוגע בטבע, כביש מהיר או פקקים מזדחלים על כביש ישן. כי גם הירוקים, אני חושד, יודעים את האמת: הניצחון על הסביבה זה הדבר הכי טוב שקרה לנו.

 מסביב לגלובוס - זיהום סביבתי / צילום: רויטרס

ג.

יודעים מה אני הכי אוהב? ניילון. שקית ניילון שרוקדת ברוח זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לראות. בכלל, שקית הניילון - שנמצאת בחיינו קצת פחות משמונים שנה - היא דבר נפלא. כשאני שומע על צבי הים האלה שבולעים שקיות ניילון ונחנקים, אני רותח: צב מטומטם! מה עשתה לך השקית? חשבת שהיא חיה אחרת ורצית לאכול אותה? עכשיו באמת אכלת אותה. היא הייתה יכולה לשרוד בעולם עוד מאות שנים עד שבאת עם התיאבון הבלתי נגמר שלך, יא מגעיל.

ניילון, ובמיוחד שקית הניילון, הוא דבר מופלא - זה החומר הסינתטי הטהור הראשון, כלומר: הדבר הראשון שהאדם יצר, זאת אומרת ברא, ממש בעצמו. המהפכה החקלאית, המהפכה התעשייתית, מהפכת הדפוס, כולן חשובות וגדולות, אבל הניילון הוא ראשית צמיחת גאולתנו.

האם מי מכם יכול להכחיש את ההקבלה הבאה: ככל שיש בעולם יותר ניילון אנחנו חיים יותר. ככל שיש יותר אריזות פלסטיק, אנחנו יותר בריאים. לפני שקית הניילון מתנו בלידתנו וחיינו היו מסכת כואבת ומייסרת של מחלות שכבר מזמן נעלמו מהעולם. לפני שנכנסה שקית הניילון לחיינו, המלחמות היו אכזריות יותר, מצב הנשים היה גרוע ביותר, הייתה עבדות בעולם, לילדים לא היו זכויות, לא היה אינטרנט, לא הייתה מדינת ישראל. מאז הניילון, החיים פגז. לא שאין לו חסרונות, אין דבר שאין לו, ובכל זאת - ההיסטוריונים של עוד אלף שנים יעשו את אותה ההקבלה בדיוק, אני בטוח.

אני מודה שאני אוהב לנסוע ביערות ולראות שקיות ניילון אחוזות בין הענפים, מתנפנפות ברוח כדגלי תפילה טיבטים, מסמלות בשקיפותן הקלילה את רוח התקופה. זה יפה בעיניי. אני לא אוהב אנשים שזורקים את הזבל שלהם, כמובן, אבל מטעמים אסתטיים בלבד ולא אידיאולוגיים - הרי הזבל נזרק, בשביל זה הוא זבל. כל מה שצריך לעשות זה להרחיק אותו מהעיניים שלנו. זה לא שונה בהרבה מהפרשות הגוף: פשוט צריך להיפטר מהפסולת במקום הראוי לה. קקי באמצע הרחוב זה דוחה ומושך זבובים, שמביאים מחלות, אבל קקי באסלה מודחת זה בסדר גמור לכל הדעות. בטח אם יש לך את הנוזל הכחול הזה. ואין זבובים סביב אסלה מודחת. זבובים הם דרכו של הטבע לומר לבני האדם שהוא לא אוהב אותם.

אתם יכולים לנוד בראשכם, אבל אני רואה אתכם בפיקניקים ובטיולים - גם אתם לא באמת אוהבים את הטבע, אתם רק אוהבים אותו כרקע לצילומי הסלפי שלכם. כשאתם לא מצטלמים, אתם עוסקים באחת משלוש הפעולות הבאות, שהמשותף לכולן הוא טינה לסביבה: גירוש נמלים, זבובים וכו'; חיפוש אחר צל; שימוש בשלל מתקנים ותכשירים שיגנו עליכם מפניו, מקרם הגנה ועד תרסיס נגד יתושים. אף אחד לא באמת אוהב את הטבע כמו שהוא באמת. לא מאמינים לי? כבו את המיזוג.

 אתר מחזור של פסולת בנייה בהרצליה / צילום: איל יצהר

ד.

אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על מיחזור. אומר רק זאת: הוא בכלל לא עוזר לטבע, הדבר היחיד שהוא עושה זה לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו שאנחנו לא "הורסים את העולם".

איזו שטות אומללה, איזה היבריס, איזו המעטה פושעת בכוחו של הטבע שבמשך כ-4.6 מיליארד שנים שכלל את עצמו עד אין קץ. נסתר מבינתי איך מישהו יכול לחשוב שיצור כמו האדם שמתהלך על פני האדמה שבריר מהזמן הזה יכול להרוס אותו. הטבע הזה עוד יקבור את כולנו. אסור להיכנע לו.