אב בעל-כורחו ישלם יותר מזונות

לעמדתו של אב "פוטנציאלי", בשאלה האם להביא לעולם את הילד שנהרה מזרעו, אין מעמד משפטי. האישה בלבד היא זו שהרה, והיא האדון למתרחש בגופה - גם אם בתוצאה יצטרך לשאת גם האב, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. 

אחת המשמעויות היא חיובו של האב במזונות הילד, והעובדה שהאב לא התכוון להביא ילד, ולעתים אף רומה לחשוב שיחסי המין שקיים עם האם היו מוגנים, אינה מסייעת לו. דוגמה אופיינית למקרה כזה נדונה השבוע בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת.

תביעת המזונות הוגשה כשלילד מלאו כבר 9 שנים. עד אז האם גידלה אותו בעצמה וללא עזרת האב, מאחר שעבדה והשתכרה בכבוד. לרוע המזל, מצבה הבריאותי של האם החל להידרדר לפני כשנתיים, והיא נאלצה להפסיק לעבוד ועברה לחיות על הלוואות, כספי ביטוח וקצבאות, אשר אינם מספקים לפרנסת הילד ברווחה.

האב והאם הכירו בשנת 2006, כשהאם הייתה בת 35. לטענת האב, ההריון היה פרי תכנון מראש וכוונה תחילה של האם, לאחר שהבטיחה לו שהיא לוקחת גלולות. לאם, כמובן, יש גרסה אחרת לסיפור, והצדדים הקדישו חלק נכבד מההליך המשפטי לבירור עובדתי של נסיבות ההריון והולדת הילד, כשבסופו העלה בית המשפט את השאלה: את מי זה מעניין? אין מחלוקת בין הצדדים שבשלב מסוים בזמן ההריון האב הודיע לאם כי אינו רוצה להפוך לאב לילד, ובכך מספיק כדי לקבוע כי הוא לכאורה אב בעל-כורחו. 

השאלה, אם כן, אינה עובדתית אלא משפטית: האם בקביעה כי הולדת הילד לא הייתה לרצונו של האב יש השפעה על גובה המזונות שבהם הוא יחויב עבור הילד?

מצד אחד, ניתן לומר כי יש משמעות לעובדה שהאם בחרה במודע להביא לעולם ילד שאביו עומד להתכחש אליו ולא יהיה שותף לגידולו, והיה עליה לצפות מראש גם את המשמעויות הכלכליות הנובעות מהיותה הורה יחיד.

מאידך, ההלכה המשפטית קובעת כי הילד אינו אחראי לנסיבות הולדתו, וגם אם האם "גנבה זרע" או רימתה את האב בכדי להיכנס להריון, אין זו אשמת הילד, והוא אינו צריך לסבול מכך, באמצעות שלילת זכותו למזונות ופגיעה ברווחתו הכלכלית.

יתר על כן, מבחינה משפטית מזונות ילדים נקבעים לפי הדין האישי, ובמקרה שההורים יהודים, לפי ההלכה והדין העברי, ואין במקורות אלה יחס שונה לילד שנולד לאב בעל-כורחו.

לטעמו של בית המשפט במקרה זה, לא זאת בלבד שהאב אינו זכאי להטבה כלכלית בשל העובדה שלא היה שותף ללידת הילד וגידולו - אלא שאף יש בנסיבות אלה כדי להטיל עליו נטל מוגבר של מזונות.

האב טען כי התמהמהותה של האם בהגשת תביעת המזונות במשך 9 שנים גרמה לו נזק, מאחר שהוא הסתמך על כך שלא ייתבע, ותכנן את עתידו הכלכלי בהתאם. בית המשפט דחה טענה זאת וקבע כי העובדה שהאם נשאה לבדה בכלכלת הילד במשך 9 שנים צריכה להילקח בחשבון דווקא לטובתה מבחינת פסיקת גובה המזונות. 

בית המשפט זקף לחובתו של האב גם את העובדה שהוא לא לוקח חלק פעיל בגידולו של הילד ולמעשה מסרב להכיר בו ולהיפגש עימו. לכן בית המשפט חייב את האב לשלם לאם, בנוסף למזונות הבסיסיים, גם חלק מהוצאות הרכב שלה בגין כל הסעות הבן שהיא נאלצת לבצע לבדה, וכן הוצאות עבור בילויים ופעילות פנאי של הילד, כגון חוגים, קייטנות ועוד, שמטרתם לא רק להעשיר את הבן, אלא גם לפנות מעט זמן לאם, כחלופה לזמן שבו היה האב אמור לשהות עם הילד. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il