דילמת אובמה: לתמוך בארדואן השנוא או להפסיק ההפצצות על דאעש

היו ימים, והם אינם רחוקים, שבהם רג'פ טאיפ ארדואן, אז ראש ממשלת טורקיה והיום נשיאה, היה התקווה הגדולה של ברק אובמה. נשיא ארה"ב ראה בפוליטיקאי הטורקי מנהיג מוסלמי מודרני, שמצליח לגשר בין האיסלאם המסורתי לבין דרישות הדמוקרטיה המערבית במאה ה-21. אובמה ראה בשלטונו של ארדואן מודל לחיקוי שמדינות אחרות במזה"ת צריכות לאמץ. הוא ניסה לטפח את הכוכב העולה באנקרה כגורם להשכנת יציבות באזור כולו. איש לא העלה אז על הדעת ניסיון הפיכה כמו זה זה שזיעזע את טורקיה בסוף השבוע.

וכך, בתקופת כהונתו הראשונה של אובמה, הוא חיזר במרץ אחרי ארדואן. השניים שוחחו טלפונית לעיתים קרובות - לא רק על ענייני מדינה אלא גם על ענייני משפחה. בראיון ל"טיים" בשנת 2011, מנה אובמה את ארדואן, יחד עם קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל וראש ממשלת בריטניה דאז, דייוויד קמרון, כאחד מחמשת המנהיגים הגלובליים שהוא קשור אליהם בעבותות של ידידות עמוקה.

גם כאשר ארדואן החל להדק את שליטתו בטורקיה ולשחוק בהדרגה את חופש העיתונות בארצו העדיף אובמה לעצום עין. "אובמה רצה להאמין שיוכל להישען על טורקיה איתנה, מעצמה אזורית חזקה, שתאפשר לארה"ב להשתחחר מנטל אחריותה הכבדה במזה"ת; ארדואן אמר את כל הדברים הנכונים ואנו האמנו לו גם מפני שרצינו להאמין לו", אמר ל"פוליטיקו" האנליסט בלייס מיזטאל, מומחה לענייני טורקיה ב-Bipartisan Policy Center בוושינגטון.

 turkey / רויטרס

ארדואן השתחרר בהדרגה ממגבלות הדמוקרטיה

אבל היחסים החלו להחמיץ ככל ששלטונו של ארדואן קיבל צביון רודני יותר. אחרי התמוטטות משטרים ערביים בגל האלימות של האביב הערבי, השתחרר ארדואן בהדרגה ממגבלות הדמוקרטיה. הוא החל למשול באגרוף ברזל ורמס באכזריות ביטויי מחאה לגיטימיים נגד שלטונו ב-2013. הוא החל לנהוג כסולטן ובנה לעצמו ארמון נשיאות בן 1000 חדרים בהשקעה של 615 מיליון דולר. "ארדואן נעשה מבודד יותר ופראנואידי בעקבות האביב הערבי", אמר האנליסט שאדי חאמיד, ממכון ברוקינגס בוושינגטון, שמצוטט אף הוא ב"פוליטיקו".

בשנתיים האחרונות ניתן להגדיר את יחסו של אובמה לארדואן כצונן, אם לא עוין. נשיא ארה"ב משתדל לנצור את לשונו - לאחר הכל, טורקיה היא החברה המוסלמית היחידה בנאט"ו ובסיס להתקפות אמריקאיות על דאעש - אבל לא תמיד הוא מצליח. בוועידת הפסגה לביטחון גרעיני בוושינגטון, באפריל השנה, נמנע אובמה מלהזמין את ארדואן לשיחה בלשכה הסגלגלה, ואף הכריז שהוא "מוטרד" ממאמציו של המנהיג הטורקי לקצץ את חופש העיתונות ואת הזכות לזרימת מידע חופשית.

וזה לא הגורם היחידי לצינון המשמעותי ביחסים: ארדואן לא מיהר לסתום את הפרצות לאורך גבולה הארוך של טורקיה עם סוריה, כפי שדרשה ארה"ב, והפך את ארצו לשער הכניסה הראשי לחליפות האיסלמית של דאעש. המנהיג הטורקי אף סרב - ומסרב - לתמוך במורדים הכורדים, אחד מהכוחות החשובים במלחמה נגד דאעש, מפני שהוא רואה בהם ארגון טרור. ארדואן, מצידו, זועם על העדר נחישות במאמצי הבית הלבן למוטט את משטר אסד.

וקיים גורם נוסף שמרתיח את ממשל ארדואן אפילו יותר מהכתף הקרה של הידיד לשעבר אובמה: זה שנים יושב בהרי הפוקנוס, אתר קיט אידילי במדינת פנסילווניה, במזרח ארה"ב, אזרח טורקי, איש דת מוסלמי, פטולה גולן (Gulen), שעדיין נהנה מהשפעה רבה בארץ הולדתו, למרות שהוא חי בגלות אמריקה מאז 1999. ארדואן, בצדק או שלא בצדק, הפך את גולן לאויב המדינה מס' 1 ומאשים אותו בהתססה מתמדת נגד הדמוקרטיה בטורקיה.

 turkey / רויטרס

בבת אחת נוסף לארה"ב קן צרעות חדש במזה"ת

היחסים בין אנקרה לוושינגטון הורעו עד כדי כך שכמה חודשים לפני ניסיון ההפיכה שאך זה דוכא, החלו כלי תקשורת תומכי ארדואן לפרסם דיווחים כאילו ארה"ב זוממת מהפכה נגד המנהיג. במארס, שאל עיתונאי טורקי בוושינגטון - אולי בעידוד שגרירות ארצו - את דובר משרד החוץ האמריקאי, בתדרוך היומי לכתבים: "האם הממשל בארה"ב מנסה להפיל את ממשלת ארדואן"? הדובר הגיב בתדהמה ואפילו הכריז ששאלה כזו אינה ראויה לתגובה.

הפוטש שהתפוגג העלה את השאלה הזו מתהום הנשיה ושר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, ראה עצמו מחויב להבהיר, בהצהרה שפירסם בשבת, בלי שהתבקש לעשות כך, שידה של ארה"ב לא בחשה בניסיון המהפכה שכשל. בבת אחת נוסף לארה"ב קן צרעות חדש במזה"ת, יחד עם סוריה, עיראק, תימן, ממלכת חיזבאללה בלבנון ולוב. בין אם וושינגטון רוצה בכך או לא, אין ספק שהמוני תומכיו של ארדואן בטורקיה רואים בה חשודה מס' 1 בניסיון המהפכה.

ארה"ב מוצאת עצמה אפוא לכודה בדילמה קשה: אין ספק, שמשטר של קציני צבא בטורקיה היה נוח ואוהד לוושינגטון הרבה יותר מהממשלה הנוכחית בטורקיה. האופציה הזו קרסה, כמובן, אבל ממשל אובמה הזדרז להכריז - עוד לפני שהיה ברור כיצד יסתיים ניסיון המהפכה - על תמיכת בממשלה הטורקית שנבחרה כחוק, בהליך דמוקרטי, למרות סלידת אובמה מהעומד בראשה, בדיוק כפי שהוא תמך בממשלת האחים המוסלמים במצרים אחרי נפילת חוסני מובראק.

ולא מדובר רק בהחלטה עקרונית: ארדואן לופת את ארה"ב במקום רגיש - גישה לבסיס חיל האוויר הענקי אינסרליק, שממנו יוצאות רוב גיחות ההפצצה האמריקאיות נגד ריכוזי דאעש בסוריה ובעיראק. במילים אחרות: גורל המלחמה בדעאש נמצא עתה, לפחות חלקית, בידי אנקרה. אמנם קשה להאמין שארדואן יסכן את חברותה של ארצו בנאט"ו ויציב מכשולים גדולים מדי בדרך לחיסול סופי של דאעש, אך האיום הזה קיים. עובדה היא, שבשעת כתיבתן של שורות אלה מושבתים כל המטוסים האמריקאים בבסיס על פי הוראת ממשלת ארדואן. הוא מראה מי בעל הבית.

וכך, ממשל אובמה התקפל, כנראה בחריקת שיניים. בהודעה שפרסם הבית הלבן ביום ו' - כאמור, זמן רב לפני שהיה ברור כיצד תסתיים הדרמה הטורקית הזו - נאמר שאובמה וקרי "מסכימים שכל הצדדים בטורקיה צריכים לתמוך בממשלה טורקיה... להפגין איפוק ולהימנע מכל אלימות ושפיכות דמים". ובהודעה נפרדת, שחשובה לארדואן לא פחות, מודיע ממשל אובמה שהוא מוכן לבחון הסגרת הגולה גולן לטורקיה - לאחר שהתעלם מבקשות דומות בעבר. גולן כמובן לא יוסגר. גלגלי הצדק במערכת המשפט האמריקאי יטחנו את בקשת ההסגרה במשך שנים רבות (וגולן אינו אדם צעיר). אבל המחווה הזו מראה את החשיבות שמייחס אובמה להמשך כתישת דאעש - והכתישה זו תלויה ברצונו הטוב של ארדואן.