דרום אדום: אשליית הקיפוח של עיירות הפיתוח

הדעה הרווחת היא שהפריפריה סובלת בגלל שהתקציבים הלאומיים מקפחים אותה. אלא שהמספרים האמיתיים מגלים את ההיפך: לא רק שהפריפריה אינה מקופחת, תושביה מקבלים מהמדינה הרבה יותר ממה שמקבל כל תושב מרכז, ובסדרי גודל משמעותיים.

המפה המופיעה כאן מייצגת את מלוא הסכומים שמשרדי הממשלה השונים מזרימים לתושבי המדינה דרך הרשויות המקומיות - בעיקר משרד החינוך, משרד הרווחה ומענקי איזון שמעביר משרד הפנים ומשרדי ממשלה אחרים. הסכומים עובדו מתוך הדוחות המבוקרים של השלטון המקומי שפורסמו בסוף 2015 (לגבי שנת 2014).

 הוצאות המדינה

חילקנו את הרשויות לקבוצות, וככל שהצבע במפה כהה יותר, כך כמות הכסף פר תושב גדולה יותר: היישובים שמקבלים הכי הרבה - מעל 10,000 שקל מיוצגים בצבע הכהה ביותר, קצת פחות כהה הם המקבלים בין 8,000 ל-10,000 וכן הלאה, עד הכי מעט - צהוב בהיר: רשויות שמקבלות מתחת ל-2,000 שקל בשנה לתושב. ניכר בעין שהמפה הולכת ומאדימה, הולכת ונהיית כהה יותר ככל שיוצאים מהמרכז החוצה. 

יותר רחוקים, יותר יקרים

לא רק שתושבי הפריפריה מקבלים יותר, הסכומים גדלים בעקביות ככל שהמרחק מהמרכז גדל. כלומר ככל שאדם גר רחוק יותר מתל אביב, בישוב קטן ומבודד ולא עירוני, עולה סכום הכסף שהמדינה משקיעה בשירותים שהוא מקבל ממנה, דרך הרשות המקומית.

הכי מעט מקבלים התושבים ברשויות מקומיות במרכז הארץ: העיר תל אביב (שבה כל תושב מקבל 1,632 שקל) והערים שצמודות לה ובסביבתה. כמעט בכל הרשויות במטרופולין גוש דן: גבעתיים, רמת גן, פתח תקווה, יהוד, גבעת שמואל, גני תקווה, רמת השרון, חולון, ראשון לציון, התושבים מקבלים מהמדינה פחות מ-2,000 שקל בממוצע בכל שנה.

יש ערים במרכז: בת ים (2,192), הרצליה (2,047), קרית אונו (2,468), ראש העין (2,877), לוד (2,947) ורמלה (2,809), שנכנסו לקבוצה השנייה (עד 4,000 שקל עבור כל תושב). אולם באף עיר, מועצה מקומית או מועצה אזורית במרכז הארץ, התושבים לא מתקרבים לסכומים שנותנת הממשלה לתושבי הצפון והדרום.

ככל שעולים במפה לפריפריות הצפוניות ויורדים לפריפריות הדרומיות, הסכומים הולכים וגדלים. בקצה הצפוני, ברמת הגולן שבה מתגוררים 15 אלף איש, מקבל כל תושב כמעט 8,000 שקל, במועצות האזוריות מרום גליל מקבלים 6,500 שקל ומבואות החרמון "מקבל" כל תושב 6,800 שקל.

בעמקים, שגיאוגרפית קצת יותר קרובים לתל אביב, המספרים יורדים קצת, אבל הם עדיין גבוהים. בעיר בית שאן כמעט 5,000 לכל תושב, בישובים שסביב הר הגלבוע הסכום הוא יותר מ-5,000, ובמועצה האזורית עמק המעיינות כל תושב מקבל יותר מ-7,000. ערי המטרופולין של הצפון - חיפה וכרמיאל - מקבלות מעט, פחות מ-2,000 לכל תושב. אולם בקצרין מקבל כל תושב 7,000 שקלים.

אותה תמונה מתגלה בדרום הארץ. המפה הולכת ונהיית יותר כהה, כלומר יותר ויותר כסף ניתן פר תושב, ככל שמתרחקים מתל אביב. יישובי "הדרום הקרוב" נעים סביב 3,000 שקל לערים, וסביב 4,000 במועצות האזוריות שמרכזות את צמודי הקרקע, אבל כשמדרימים קצת יותר אל מצפה רמון, דימונה וירוחם, מוצאים כי שם המדינה משקיעה בין 5,000 ל-6,000 שקל בכל תושב לשנה.

מה אוכל את תקציב באר שבע

אז איפה הקיפוח? אפשר למצוא אותו למשל באשקלון, אך לא בהשוואה לתל אביב, שתושביה מקבלים מהמדינה הרבה פחות.

אשקלון מקופחת בהשוואה לסביבתה. גרים בה קרוב ל-130 אלף תושבים, שהמדינה העבירה אליהם בסך הכל 320 מיליון שקל בשנת 2014. לעומת זאת, המועצה העוטפת, חוף אשקלון, קיבלה מהמדינה 90 מיליון שקל ל-15.5 אלף איש. כלומר תושבי העיר קיבלו פחות מחצי מתושבי היישובים הסובבים. ראש עיריית אשקלון מוזמן להרהר בהזדמנויות הפיתוח שהיו נולדות עם 90 מיליון אלה היו מתווספים לתקציב העיר שלו.

זה גם המצב בבאר שבע. ראש העיר שלה אינו נוטה להתלונן על מחסור, תדמית עירו המתעוררת חשובה לו והוא כנראה סומך על כוחותיו היזמיים שידחפו אותה להפוך למטרופולין. אבל האמת היא שרוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, מקופח ועוד איך. הוא מקבל מהמדינה 460 מיליון שקל בשנה עבור 200 אלף התושבים שלו (רק קצת יותר מ-2,000 שקלים, בממוצע).

לעומת זאת, תושבי אופקים, נתיבות ושדרות, שכולם ביחד אינם אפילו 80 אלף, מקבלים בסך הכל מהמדינה יותר מ-360 מיליון. אם היו מוסיפים לבאר שבע את התקציב שמקבלות היום מהמדינה עיירות הפיתוח שמתעקשות לשמור על עצמאותן, היו לרוביק דנילוביץ' יותר מ-820 מיליון שקל, שזה יותר מאשר התקציב שנותנת המדינה לתל אביב. דנילוביץ' היה יכול לעשות נפלאות בכסף הזה, להפוך את באר שבע לעיר חזקה וטובה. תושבי העיירות הקטנות היו אז מרוויחות מהמצב גם. בינתיים, תושבי שדרות מקבלים פי שלוש מתושב באר שבע, אבל הכסף הזה לא הצליח עד כה לשפר את מצבם.

אותה תמונה מתגלה גם בקרית שמונה, שמקבלת מהמדינה 100 מיליון שקל בשנה עבור 23 אלף תושביה. המועצה המקומית גליל עליון שסביב העיר קרית שמונה ובתוכה ישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים שבהם מתגוררים רק 17 אלף תושבים, מקבלת כמעט אותו סכום - 93 מיליון שקל. ומכאן יוצא שכל תושב במועצה האזורית מקבל 20% יותר מכל תושב קרית שמונה בכל שנה.

*** הנתונים לכתבה עובדו עלידי יוגב שרביט עורך הבלוג "המדד המוניציפלי"

פער גדול בהרבה

המפה שהבאנו מציגה תמונה חלקית, משום שהיא מתייחסת רק לכספים שהמדינה מזרימה דרך הרשות המקומית. הפערים בין כספי הציבור שמושקעים בתושבי פריפריה לעומת תושבי מרכז ובין תושבי ערים לעומת תושבי מועצות אזוריות גדולים בהרבה.

המדינה משקיעה הרבה כסף בערוצים שאינם מפולחים לפי יישוב. לדוגמא: תקציב הרכבת. הרכבת בונה תחנות, תחנה בנתיבות עולה כמו תחנה בחולון, אולם בנתיבות היא משרתת קבוצה הרבה יותר קטנה של אנשים, כך שההוצאה פר אזרח, גדולה יותר. זה נכון לכל תקציב התחבורה: כביש ומחלף בין ישובים קטנים בגליל משרתים פחות אנשים מאשר כביש במרכז הארץ, אפילו הם באותו רוחב בדיוק. העיקרון נכון להוצאות המדינה על בריאות וביטחון, תברואה ותשתיות אנרגיה. ככל שההתיישבות דלילה יותר, ההוצאה פר תושב גבוהה יותר, כשמותחים צינור ביוב, קו חשמל וכשבונים בית חולים. כשהתקציב עובר לרשות המקומית הדבר ניכר - והמפה שלנו מייצגת אותו. כשמשרד ממשלתי מוציא אותו באופן ישיר, הגם שברור שההוצאה גדלה ביישוב קטן ומבודד, יותר קשה לבודד את המספרים.

עוד דבר: ערים גדולות משרתות יום יום תושבי רשויות אחרות שבאים לתחומן לעבוד, ללמוד, לקבל שירותי בריאות, לקנות ולבלות. יוממים אלה הם מקור הכנסה עקיף לעיר, אך צריך לשרת אותם - לנקות, להאיר, לשמור, לתחזק תשתיות עבורם וכיוב'. תקציב עיריית תל אביב שניתן לה עבור חצי מיליון תושבים נחלק בעצם עם מיליון וחצי אנשים שבאים אליה, וכך חיפה, באר שבע ועפולה למשל. לא זה המצב כמובן בערים קטנות כמו אופקים, שלומי, שוהם ומגדל העמק, לא כל שכן ביישובי המועצות האזוריות, שנדיר למצוא בהן מישהו שאינו תושב המקום.

לא נושאים בנטל

מפת ההוצאה הציבורית לנפש היא תמונת מראה של מפת ההכנסה הציבורית. הטבלה מרכזת את הכסף שנכנס לקופת המדינה ממס הכנסה, לפי אזורים וכמות אוכלוסייה שחיה בהם, כפי שנמסר בדוח הכנסות המדינה בתחילת השנה.

 השתתפות בנטל

במבחן ההכנסה הציבורית, את החשבון של תושבי הצפון, הדרום, ירושלים ויהודה ושומרון, מכסים תושבי מרכז הארץ. במרכז גרה האוכלוסיה המבוססת יותר, משכורתה גבוהה יותר, וכפועל יוצא כך גם המסים שהיא מעבירה לקופת המדינה.

המשלמים הגדולים הם תושבי תל אביב, עיר שבה היחס הוא אחד (אוכלוסייה) ל-1.5 (מס) ותושבי המרחב שסביבה בין רחובות וחדרה, שם כל אחוז מתושבי המדינה משלם לפחות 1.4 אחוז מסך מס ההכנסה.