ונתניה עלתה על המפה. דרכה של תעשיית היהלומים לישראל

"מאז ימי הביניים עסקו יהודים בתעשיית היהלומים, אלא שלישראל היא הגיעה רק לפני כמה עשרות שנים", מספר פרופ' דוד דה-פריס, מרצה להיסטוריה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. בספרו "יהלומים ומלחמה: מדינה, הון ועובדים בא"י המנדטורית" הוא מתאר כיצד הפכה ישראל מיישוב שתעשיית היהלומים בו כללה עשרות בודדות של עובדים לאחת ממעצמות היהלומים הגדולות בעולם.

"מהמאה ה-16 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה היו שני מרכזי יהלומים עיקריים, אנטוורפן בבלגיה ואמסטרדם בהולנד. בפלשתינה היו בקושי שתי מלטשות וכמה אנשי יהלומים שעסקו במסחר ותיווך", אומר דה-פריס ומוסיף כי הכול השתנה עם עלייתו של היטלר לשלטון. "היטלר התחיל לפתח תעשיית יהלומים בגרמניה במטרה להתחרות בשני המרכזים האירופיים ומתוך הבנה שייצוא יהלומים יכניס לו דולרים שיעזרו לחמש את המדינה. הנהגת דה-בירס, ששלטה אז ב-95% כמעט מהשוק, ראתה כיצד התעשיות באנטוורפן ובאמסטרדם מתחילות להתערער וחיפשה בעזרת האנגלים אלטרנטיבה".

לשים את נתניה על המפה

האלטרנטיבה הגיעה מכיוון לא צפוי. "ישב לו אדם בשם עובד בן עמי, אז ראש עיריית נתניה, וקרא בעיתונים על מצב תעשיית היהלומים האירופית", מספר דה-פריס. "הוא החליט שנתניה, שאז הייתה עיירה קטנה שיישבו אותה בין השאר בעלי פרדסים, תהפוך למרכז היהלומים הבא. הוא החליט למעשה 'לשים את נתניה על המפה'".

דה-פריס מתאר כיצד בשנים 1939-1940 טס בן עמי ללונדון לשכנע את הנהלת דה-בירס לספק יהלומי גלם לפלשתינה, וכיצד הצליח גם לגייס את תמיכתם של משרד המלחמה הבריטי, הבלגים ועיריית אנטוורפן. "אנשי הסוכנות היהודית, הגם שלא אהבו את הרעיון שבן עמי יוצר קשרים אישיים עם דה-בירס, נאלצו להיעתר לבקשה. גם הם הבינו את החשיבות שבתעשיית היהלומים. מעבר לדולרים שנכנסים ממכירת יהלומים, חשוב להבין שיהלומים משמשים את התעשייה, למשל לייצור של מסילות ברזל ולאופטיקה של כלי נשק. תעשיית היהלומים נהפכה למעשה לתעשייה ששירתה את המלחמה".

כוחות שונים שנלחמו בגרמניה נרתמו, והפרויקט אמור היה לצאת לדרך. הרעיון היה להביא לפלשתינה יהלומנים שיקימו מרכז ייצור זמני, כך שבתום המלחמה מרכז הליטוש הארצישראלי לא יהווה תחרות למרכזי הייצור המסורתיים בבלגיה ובהולנד. ואולם במאי 1940, בעיצומה של הנפקת אישורי העלייה לאנשי היהלומים, ובדרכו של בן עמי לפגישה עם הנציב העליון הבריטי בירושלים, הודיעו ברדיו כי הגרמנים פלשו להולנד ולבלגיה. "היהלומנים באירופה ירדו מהר למחתרת, וחלקם, שניסו להגיע לניו יורק, נעצרו בדרום אמריקה, בעיקר בקובה. בסופו של דבר הגיעו לפלשתינה לא יותר מ-40-50 אנשי מקצוע", אומר דה-פריס.

"למרבה המזל זה הספיק. אותה קבוצה של אנשים התחילה להכשיר עובדים מקומיים ונוער ארצישראלי בעבודות חיתוך וליטוש יהלומים. באירופה ארכה ההכשרה כשלוש שנים, אך לזה כבר לא היה זמן. בישראל קוצרה תקופת ההכשרה באופן דרסטי לכשלושה שבועות, וההחלטה הייתה להתמקד בלימוד ובליטוש של אבנים קטנות. בתוך כמה חודשים החל כוח העבודה הצעיר לזנק ולהגדיל עשרות מונים את היקף הייצור".

כך, ב-1943, כבר פעלו בישראל 33 מלטשות, בעיקר בנתניה ובתל אביב, ו-5,000 מלטשים. אלו פרנסו 20,000 נפשות. המשפחות כולן רצו לשלוח את בניהן לקורס, שבתומו כבר הרוויחו הנערים יותר מהוריהם. הנשים המעטות שהצליחו להשתלב בתעשייה קיבלו את השכר הנמוך ביותר והיו אמונות על הדבקת יהלומים ל"דופ" (התופס את היהלום בעת ליטושו), וערבים שניסו לקבל אישור להקים מלטשה נענו על ידי הבריטים ש"זה מצב מעט רגיש עכשיו. חכו לסוף המלחמה".

"ישראל הפכה למעצמה. בהיעדר מרכזים אחרים, התעשייה כאן נהפכה לסוג של מונופול", אומר דה-פריס. "עד אז התבססה ישראל על ייצוא תפוזים, אשלג מים המלח ומוצרי נפט. יהלומים הפכו בן לילה לייצוא עיקרי. היהלומים יוצאו לכל העולם, בין היתר לניו יורק, קנדה, הודו ודרום אפריקה. זה שינה את התעשייה הישראלית מקצה לקצה".

מלטשות בפריפריות 

דה-פריס מספר עוד שההסתדרות נכשלה בפיקוח על מי שנכנס לתעשייה, דבר שהוביל לכניסתם של אנשי ימין ואורתודוקסים. "מבחינה פוליטית, ההגמוניה של תנועת העבודה לא באה לידי ביטוי, ובן עמי שמח על כך. תעשיית היהלומים, בניגוד לתעשיות אחרות, זוהתה עם הקפיטליזם".

בתום המלחמה חזרו היהודים שירדו למחתרת, ומספר העובדים במלטשות בישראל ירד ל-800. הענף היה בפשיטת רגל. "החתכים והמלטשים התחילו ללטש בביתם, וכך התחיל שוק שחור בישראל", אומר דה-פריס ומספר כי הענף הצליח להשתקם רק בראשית שנות ה-50 תחת הנהגתם של דוד בן גוריון ולוי אשכול. אלה מינו מפקח על יהלומים שתפס את מקומו של המנדט הבריטי. המפקח הגיע עם היהלומנים להסדר: המדינה תעזור לענף להשתקם באמצעות סובסידיות, ובתמורה יקימו היהלומנים מלטשות בפריפריות.

ואכן, בשנים 1953-1957 קמו בישראל 19 מלטשות, בין היתר באופקים, בחצור הגלילית ובקריית שמונה. לענף לקח עשר שנים עד שהוא הצליח לחזור למצב שבו היה בזמן מלחמת העולם השנייה. היום נחשבת ישראל לאחד ממרכזי היהלומים החשובים בעולם. "סיפור תעשיית היהלומים הישראלית הוא מוטרף, דרמטי, מרגש, דינמי ומסעיר", מסכם דה-פריס, "לא היסטוריון צריך לספר אותו, אלא מספר סיפורים".