בכל שנה מתקבלות בנציבות תלונות הציבור תלונות רבות על גופים ורשויות המוסמכים לגבות תשלומי חובה, ובהן רשות המסים בישראל, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, תאגידי המים והביוב, רשות השידור ומגן דוד אדום בישראל. התלונות נסבות בעיקר על חוקיות דרישות התשלום, על שיעורם של התשלומים, על אי-מתן הנחות בתשלומים או פטור מהם ועל ההליכים לגביית חובות שלא שולמו.
אחד המקרים שהגיע אל שולחנו של הנציב אשתקד בהקשר זה הוא מקרה של מתלונן שרכש דירה בשנת 1975 ומכר אותה לאחר כ-20 שנה. לאחרונה ביקש מי שקנה את הדירה מהמתלונן לרשום את זכויותיו בדירה בלשכת רישום מקרקעין. כתנאי לכך נדרש המתלונן להמציא אישור מרשות המסים בישראל, לפיו אין לו חובות מס בגין העסקה שבה רכש את הדירה. ואולם להפתעתו, במקום לתת לו את האישור המבוקש, דרשה ממנו רשות המסים לשלם מס רכישה בגין אותה עסקה.
המתלונן טען כי בזמנו, כשרכש את הדירה, הוא שילם את כל התשלומים שנדרש לשלם, והוא אינו מבין מדוע הוא נדרש עתה לשלם מס רכישה עבור דירה שרכש לפני כ-40 שנה ומכר לפני כ-20 שנה.
בתגובה מסרה רשות המסים כי היא לא מצאה ברישומיה מסמכים המעידים על כך שהמתלונן שילם את מס הרכישה. עיון במסמכים הכלולים בתיק העסקה שבה רכש המתלונן את הדירה העלה כי בשנת 1975 נמסר לרשות דיווח על העסקה, ועובדה זו חזקה את ההנחה כי שולם בגין העסקה מס רכישה.
הנציבות העירה לרשות המסים כי לא מתקבל על הדעת לדרוש מאדם לשלם מס רכישה כ-40 שנה לאחר שרכש דירה, וציינה כי הציפייה שאדם ישמור בידיו אישורים בדבר תשלום מסים בגין דירה שרכש ומכר לפני שנים רבות אינה סבירה בעליל.
בנוסף, הנציב קבע כי היעדר תיעוד ממוחשב של עסקאות שנעשו בשנות ה-70 אינו צריך להיזקף לחובתו של המתלונן. בעקבות התערבות הנציבות החליטה רשות המסים לבטל את דרישתה מהמתלונן לשלם מס.
במקרה אחר, הנוגע לגבייה והיטלים המוטלים על האזרחים, דן הנציב בעניינה של מתלוננת, ניצולת שואה בת כ-90, המתקיימת מקצבת זקנה ומקצבה שהיא מקבלת כניצולת השואה, שגילתה להפתעתה כי היא נדרשת לשלם לתאגיד המים והביוב מי שקמה אגרת מים בסכום של יותר מ-16 אלף שקל. התברר לה כי הסיבה לסכום הגבוה של האגרה היא נזילה סמויה בבית מגוריה שנמשכה כ-4 חודשים, ושבעטייה חרגה צריכת המים שלה בתקופה זו מצריכתה הרגילה ביותר מ-200%.
הכללים החלים על תאגידי מים וביוב קובעים כי ניתן להפחית את החוב בגין צריכת מים הנובעת מנזילה. התאגיד אכן הפחית את חובה של המתלוננת בכ-8,000 שקל, ואולם המתלוננת טענה כי עקב הכנסתה הנמוכה ומצבה הבריאותי, המחייב הוצאות כספיות גבוהות, אין ביכולתה לשלם את הסכום שנותר.
בבירור שעשתה הנציבות עלה ספק אם התאגיד עשה מאמץ סביר להודיע למתלוננת על הצריכה החריגה, כנדרש בכללים. לפיכך נענה התאגיד לפניית הנציבות והסכים להפחית את החוב בעוד 1,200 שקל. הנציבות לא הרפתה, ובעקבות הפנייה הודיע התאגיד כי נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה החליט למחוק גם את קרן החוב.
מקרה אחר בו דן המבקר השנה עסק בהחזר היטלי פיתוח ששולמו ביתר. בשנת 2009 שילמו המתלונן ואחותו למועצה המקומית מזכרת בתיה היטלי פיתוח בסך כ-140 אלף שקל עבור מגרש שבבעלותם. לאחר זמן התברר להם כי חלק מההיטלים - בסך כ-64 אלף שקל - כבר שולמו בשנת 1996, אך המועצה דחתה את בקשתם להחזר. רק בעקבות התערבות הנציבות הסכימה המועצה להשיב למתלונן ולאחותו את ההחזרים המגיעים להם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
