רוח המפקד

מנהל מחלקה בבית חולים הוא במידה רבה גם "מפקד המחלקה". כמו בצבא, רוחו של המפקד מעצבת או לפחות משפיעה על עיצוב זו של חייליו. אם המפקד הוא הראשון להסתער, המנהל צריך להיות האחרון שעוזב. אם הוא ממהר לצאת ב-15:00 לקליניקה או לאסותא, אל תתפלאו אם בין 15:30 ל-8:00 למחרת היחיד שיישאר הוא המתמחה התורן והעייף. קוראים לזה דוגמה אישית, מנהיגות, כל סופרלטיב לוקח.

הרופאים לא אשמים. מדינת ישראל חשבה בעבר שהם יפסיקו לבקש תוספות שכר, אם רק יאפשרו להם לעבוד באופן פרטי בשעות אחר הצהריים. המדינה קבעה ששעות העבודה של הרופאים הן 8:00-16:00, כאילו מדובר היה בסניף דואר - ולא בשירות חיוני שצריך לעבוד סביב השעון.

האחיות עובדות במשמרות, גם בלילה; הרופאים לא. כדי להרוויח יותר ולמצות את פוטנציאל ההשתכרות אחרי שנים ארוכות של לימודים, התמחויות ותת-התמחויות, חלקם באמת התחילו להרוויח הרבה. אפילו המון. "בזכות" עיוותים נוספים שהמדינה יצרה - כמו ריסון אובססיבי של ההוצאה הציבורית והשקת ביטוחים משלימים שעודדו רפואה והוצאה פרטית - השכר מחוץ לבתי החולים התנפח לממדים עצומים.

לא רק שזה לא הפחית את הלחץ על המדינה בקשר לתוספות השכר, זה יצר פער בלתי-אפשרי לגישור. מנהלי המחלקות מרוויחים כבר כיום (הן על פי נתוני האוצר, הן על פי נתוני ההסתדרות הרפואית) כ-48 אלף שקל ברוטו בחודש בבתי החולים הממשלתיים, וזה עוד לפני תוספות שונות שמשולמות לכמה מהם באמצעות "קרנות המחקר". והנה, אם תשאלו כמה ממנהלי המחלקות באזור המרכז, יגידו לכם שהם מרוויחים "פירורים" ורק תמורת 100 אלף שקל בחודש, אולי, יסכימו לוותר על הרפואה הפרטית ולהקדיש יותר שעות למערכת הציבורית.

החשש של הדרג המקצועי במשרד הבריאות מובן. המציאות הנוכחית אמנם מעוותת, אבל לא בטוח שאפשר לשנות אותה באבחת החלטה של רגולטור. בין אותם מנהלי מחלקות שיוצאים מדי פעם לאסותא נמנים לא רק טובי הרופאים, אלא גם גדולי המחנכים של דור העתיד במערכת הבריאות. המשימה החשובה של יעקב ליצמן ומשה כחלון תהיה לא רק להגביל, אלא גם לחבק.