שינוי כיוון

1. מאז השקת הביטוחים המשלימים ב-1998, מערכת הבריאות הציבורית מסבסדת את הרפואה הפרטית. שכן הביטוחים הללו הם ביטוחים סמי-ציבוריים - משווקים על ידי קופות חולים ציבוריות שמתוקצבות באמצעות משלם המסים, כלומר הציבור. הרופאים במערכת ה"פרטית" עובדים כולם במערכת הציבורית ובזכותה בנו את המוניטין שלהם. אפילו הניתוחים הפרטיים לא באמת מתבצעים בבתי חולים פרטיים, שכן קופת חולים מכבי מחזיקה ב-100% מאסותא וקופ"ח כללית מחזיקה מעל 40% מהרצליה מדיקל סנטר. המבנה המוזר הזה הביא את הקופות לעודד את המטופלים לפנות ישירות אל המסלול הפרטי, פשוט כי זה משתלם להן יותר.

2. כאן נכנס לתמונה המהלך החדש, עליו הסכימו אתמול משרדי הבריאות והאוצר, בדבר מיסוי חלק מהכנסות הביטוחים המשלימים והפרטיים לצורך מימון התוספת לסל התרופות. התכלית, בשורה התחתונה, היא שינוי כיוון: הפרטי יסבסד את הציבורי, ולא להיפך. בדומה לרציונל שנקבע בוועדת גרמן, זו ששר הבריאות הנוכחי יעקב ליצמן דאג להשמיץ, ההכנסות של ביטוחי הבריאות המשלימים והמסחריים נתפסות בעיני המדינה כחייבות במס מיוחד - זאת משום שהן מתבססות לכאורה על משאבים ציבוריים כאלה ואחרים, בוודאי אלה האנושיים. במקרה של הביטוחים המשלימים, למדינה יש "קייס" מצוין. במקרה של חברות הביטוח - הרבה פחות. אל תיפלו מהכסא אם במשרד המשפטים, שכבר נכנס לתמונה, יבהירו בקרוב שהכנסת היד אל רווחי חברות הביטוח לא תעבור בקלות את מבחן בג"ץ.

3. הסטת המשאבים מהפרטי אל הציבורי תיעשה במספר מישורים, לא רק בהקשר של סל התרופות. כך למשל, כ-600 מיליון שקל בשנה המיועדים לקיצור תורים לניתוחים בבתי החולים הציבוריים יעברו לקופות החולים רק כנגד הפחתת השימושים בביטוחים המשלימים. כלומר, הקופות יצטרכו לתמרץ (כלכלית) את בתי החולים לקצר את התורים, ובזכות התור הקצר לשכנע את המבוטחים לפנות אל המסלול הציבורי במקום זה הפרטי. גם כאן ישנה בעיה: אם מעבירים אל המערכת הציבורית יותר מטופלים, הסיפור של אורך התורים עלול לחזור לנקודת האפס. כדי שנראה גם הסטה של מטופלים מהפרטי לציבורי וגם תורים קצרים יותר, כנראה שהמערכת תזדקק להרבה יותר כסף.

4. טוב שהגבלת הפרקטיקה הפרטית של מנהלי מחלקות, עליה הוסכם אתמול באופן עקרוני, תתבצע רק בנוגע למנהלי מחלקות עתידיים ולא מכהנים. המציאות הנוכחית שבה מנהל מחלקה בבית חולים בורח בשעה 15:00 לניתוח פרטי באסותא מעוותת מהיסוד, אבל את המציאות צריך לשנות בתהליך שקול ונכון, על ידי בניית עתודה ניהולית שמבוססת לא רק על מקצועיות ומצוינות רפואית, אלא גם על ערכים ומחויבות מוחלטת לרפואה ציבורית ושוויונית. את זה אי אפשר לעשות ביום אחד, אבל לעשות - חייבים.