כשמסתכלים על טבלאות השכר של אנשי פיתוח בהיי-טק אי אפשר שלא לחשוב כי מדובר באנשים מאד מאד מוכשרים, אחרת מדוע שמתכנת עם 5 דקות ניסיון ירוויח פי שניים מהשכר הממוצע במשק? ואכן אנשי היי-טק בכלל ומתכנתים בפרט נתפסים כאנשים הכישרון נוזל להם מהאוזניים, חוד החנית של המשק הישראלי, או כפי שאוהבים לכנות אותם "הקטר".
מחלקה קריאיטיבית של משרד פרסום
לתומי אחזתי באמונה הזו עוד מימי השירות הצבאי בממר"מ, וגם בהמשך כמנהלת יחידת מחשב בחברה גדולה, אמונה שהלכה והתעצמה דווקא בשנותי כפרסומאית. מדוע דווקא אז? כי מבחינתי מחלקת הפיתוח בחברת היי-טק נתפסה כמקבילה של המחלקה הקריאטיבית במשרד פרסום, לב ליבו של המשרד, המפעל שמייצר את כל מסעות הפרסום מהם הוא מתפרנס, מחלקה המאוישת על ידי אנשים מוכשרים מאד עד מבריקים (כך לפחות היה בזמני במשרדים המובילים בארץ) שעליהם יקום המשרד, או ייפול.
ואז, משנת 2000 ואילך, התחלתי לפגוש מנהלי פיתוח ומתכנתים לרוב, הפעם בהקשר של ניהול קריירה, ולתדהמתי החלה להתבהר תמונה די שונה. אולי בזכות בגרות אישית ומקצועית שלא הייתה לי בשנות ה-20, פתאום התחלתי להבין שההילה האופפת את המתכנתים היא לעתים מוגזמת, וכי לא חסרים שם אנשים בינוניים ובינוניים מאוד, בדיוק כמו בכל מקצוע אחר.
אט אט התחוור לי שלא רק שלא מדובר באנשים יצירתיים - המקבילה ההיי-טקית של אנשי הקריאטיב במשרד פרסום - אלא שחלק לא מבוטל הם סוג של פקידי קוד מרובעים שמרוויחים יפה מאוד. בצד ההפתעה מהגילוי תהיתי איך יתכן שבמחלקת הקריאטיבית של חברת היי-טק יש כל-כך הרבה אנשים "רגילים", עד שיום אחד נפל האסימון.
חומה סינית
בעוד שהמחלקה הקריאטיבית במשרד פרסום מחולקת לשתי יחידות נפרדות (קריאטיב וסטודיו), הרי שבחברות היי-טק כל אנשי הפיתוח הם לכאורה אנשי קריאטיב, וזה מה שיוצר את העיוות. הכיצד? במשרד פרסום יש הפרדה ברורה בין אנשי הקריאטיב (ארט-דירקטורים וקופירייטרים) שאחראים לצד היצירתי, שהוגים את הקונספטים הפרסומים ואת הקמפיינים, לבין אנשי הסטודיו שתפקידם לבצע, להפוך את הסקיצה שהגו ארט-דירקטור וקופירייטר לפורמט ביצוע שירד לאינטרנט / לדפוס / לסרטון / לעיתון וכו'.
בין שתי המחלקות עוברת חומה סינית, כאשר איש סטודיו (המכונה "ביצועיסט") יישאר איש סטודיו, ואיש קריאטיב יישאר בקריאטיב, ואף אחד לא מתבלבל ביניהם. הבדלי השכר בין היחידות עצומים, כנ"ל ההכשרה המקצועית, כשאנשי הסטודיו לומדים להפעיל מכונה שנקראת MAC (או PC), בעוד ארט-דירקטורים הם בוגרי בית ספר גבוה לעיצוב / תקשורת חזותית (בצלאל, למשל), שמובילים בלעדית את "הפיתוח", יחד עם הקופירייטרים.
לעומת זאת, בחברות היי-טק כל אנשי הפיתוח מוגדרים "קריאטיב", בין אם סיימו בהצטיינות הנדסת מחשבים בטכניון, ובין אם עשו קורס תכנות מזורז במכללה עלומה, כשלמעשה רק קומץ מהם אנשי קריאטיב אמיתיים (מובילים טכנולוגיים), והשאר עושים את העבודה השחורה. כלומר, בדומה למשרד פרסום, גם בחברת היי-טק מוחות ספורים בלבד אחראים לפיתוח המוצרים החדשניים של החברה, רק שהבידול בין "המוחות" לבין "הביצועיסטים" מטושטש, ופערי השכר נמוכים.
אינקובטור בצרות
השבוע פגשתי סמנכ"ל פיתוח, שעומד בראש יחידת אינקובטור המפתחת את מוצרי העתיד של חברה גדולה. הוא סיפר לי על התלאות שהוא עובר בגיוס כח אדם איכותי. לא רק שמתוך כ-100 מרואיינים שעמדו בדרישות הסף הצליח לסנן בקושי 7 שרמתם התאימה איכשהו לצרכי האינקובטור, לארבעה מהם היו ציפיות שכר כה מופרזות שבסופו של דבר גויסו רק שלושה + "מופרז" אחד.
להערכתי, שיעור ההתאמה במקרה הפרטי הזה מייצג פחות או יותר את ההתפלגות בשוק: 7-10% בעלי יכולות מצוינות, והשאר אנשי ביצוע טובים יותר או פחות. מדובר בפרופורציה סבירה בהחלט להצלחת פיתוח מוצרים איכותיים. איפה הבעיה? העדר הבידול הברור בין המתכנתים השונים מקשה על תהליכי הגיוס, מייקר אותם, שלא לדבר על המשמעות במונחי עלויות שכר.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
