רופא עייף הוא רופא פחות טוב

קראתי בעניין רב את מאמרו של תלמידי וידידי פרופ' אבישי אליס (בעמודים אלה), המביע התנגדות לקיצור משך התורנויות של רופאים מתמחים. לדעתו, קיצור התורנות יפגע בטיב ההתמחות ולא יקטין את שיעור הטעויות. פרופ' אליס מסכים שהרופאים המתמחים עובדים קשה, אך לשיטתו זו בחירתם. רפואה היא ייעוד ודרך חיים ועל מנת להגיע ליכולת רפואית יש לעמול קשה.

גישתו של פרופ' אליס היא דוגמה אופיינית למנהלים שהם Task oriented. רואים לפניהם את המשימה, את הארגון, את יעילות העבודה ולאו דווקא את האדם העובד. אלא שיחד עם החשיבה על המטופלים, יש לחשוב גם על המטפלים, שגם הם בני אדם, בנים ובנות, בעלים ונשים, אבות ואימהות. הם ראויים להתמחות שאפשר לעמוד בה בלי להישחק עד דק ובלי להקריב את החיים האישיים ואת חיי המשפחה.

בזמני, כאשר אני התמחיתי ברפואה פנימית בבית החולים שיבא (אז פרופ' חיים שיבא ז"ל היה בחיים ובית החולים נקרא תל השומר), ביצענו שבע-שמונה תורנויות בחודש. באנו לתורנות לפני השעה 08:00 בבוקר, ועזבנו את בית החולים למחרת בשעה 18:00 בערב. 34 שעות ברציפות. מאבק מר וממושך של הרופאים הביא לקיצור משך התורנות ל-26 שעות. במהלך המאבק הושמעו נימוקים דומים מאוד לאלה של היום.

גם אז טענו, כי קיצור התורנות יגרום לירידה ברמת ההתמחות ולפגיעה ברצף הטיפול בחולים. אך דבר מאלה לא קרה. הידע של המתמחים כיום רב מזה שהיה בעבר. קיצור נוסף במשך התורנות, ל-16 שעות, גם הוא אינו צפוי לגרוע מאיכות ההתמחות, אלא לשפר אותה. חלקם של החולים לא ייגרע אם יטפלו בהם רופאים לא עייפים, שתהיה להם סבלנות להקשיב לחולים, עם מאור פנים ואמפתיה כלפיהם.

בתי החולים בישראל עמוסים לעייפה, בין היתר כיוון ששיעור המיטות ביחס לאוכלוסייה הוא רק 60% מהשיעור במדינות אירופה (1.8 מיטות לאלף נפש בארץ לעומת 3 מיטות לאלף נפש באירופה). מספר הרופאים בכל מחלקה נמוך ב-40% לעומת אירופה.

מספר התורנויות שמתמחים ישראלים מבצעים גבוה לעומת אירופה. לכן, קיצור משך התורנות כשלעצמו, ללא שינויים נלווים, לא יביא להקטנת שגיאות רפואיות ואף לא לשיפור באיכות הטיפול. קיצור משך התורנות חייב להיות מלווה בתוספת רופאים למחלקות בתי החולים.

יותר רופאים פירושו פחות תורנויות, ואז יגדל זמן הנטו שהמתמחים ישהו במחלקות. שיפור תנאי עבודתם של המתמחים על ידי תוספת כוח אדם לא רפואי תחסוך להם את עבודות המזכירות, את הובלת החולים, את הרדיפה אחר תשובות מעבדה ודימות, את לקיחת דגימות הדם, ביצוע בדיקות א.ק.ג, ועוד שורה של משימות שהם ממלאים כיום.

ההוראה למתמחים אינה חייבת להתבצע רק בשעות הבוקר. גם זו פרדיגמה שזמנה חלף. מומחים שיישארו אחר הצהריים ובערב (אותם "פול-טיימרים" שמדברים עליהם, ולא עושים דבר על מנת לממש זאת), יוכלו ללמד ביתר יעילות, אחד על אחד, ללוות את המתמחה בעת המפגש עם החולים, לחשוב ולהתלבט איתם. כיום, בעידן המידע הדיגיטלי, אין ערך להרצאות ולסמינרים קבוצתיים. המתמחה יודע ללמוד בעצמו. הוא זקוק למומחה שיהיה איתו, ילווה אותו, ידריך ויחזיק את ידו בעת ביצוע פעולות.

חיזוק הרפואה הציבורית, שהוא פרויקט הדגל של שר הבריאות ומשרדו, מחייב להגדיל את יכולת הביצוע של בתי החולים. אך ללא הגדלה ניכרת של הסגל, לשינויים הארגוניים אין משמעות. יותר רופאים ופחות עומס על כל רופא ישפרו איכות, יקטינו שגיאות ויגבירו תפוקה ויעילות. ועם זאת, פחות תורנויות ופחות שעות עבודה עדיין ישאירו את המתמחים במקום הראשון, הבלתי מעורער מבחינת עומס עבודה, יחסית לכל קבוצות העובדים האחרות במשק.

הכותב הוא מנהל המרכז הרפואי מעייני הישועה