התניה בעייתית בשכר-הטרחה

לפני מספר ימים התבשרנו על כך שמליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את התיקון ה-10 לחוק תובענות ייצוגיות, אחד המשמעותיים מבין התיקונים לחוק מאז חקיקתו בשנת 2006. התיקון המוצע כולל 4 הסדרים חדשים, וכאן אתייחס לאחד מהם בלבד: פיקוח על הסדרי פשרה הנחתמים בין התובע הייצוגי לבין הנתבע בתביעה הייצוגית ועל שכר הטרחה המשולם על-פיהם לבא-כוחה של הקבוצה המיוצגת.

התיקון המוצע מבקש להתמודד עם אותם מצבים שבהם לעתים, לאחר אישור הסדר הפשרה או לאחר מתן פסק הדין בתובענה הייצוגית, חברי הקבוצה התובעת המיוצגים בידי התובע הייצוגי אינם מודעים להסדר הפשרה שנחתם ולזכויות הנובעות להם ממנו.

לעתים, אף שידוע לחברי הקבוצה על ההסדר, הם אינם נוקטים צעדים כדי לממש את זכאותם על-פי ההסדר, בשל העלות הכרוכה במימושה. כך נוצר מצב שבו ניתנים פסקי דין המאשרים הסדרי פשרה, אך בסופו של דבר הם אינם ממומשים, בחלקם או במלואם.

התיקון המוצע, הלכה למעשה, מעגן פרקטיקה קיימת, לפיה במרביתם של פסקי הדין המאשרים הסדר פשרה בין התובע הייצוגי לנתבע, ניתנות על-ידי בית המשפט הוראות לנתבע, לפיהן עליו לדווח לבית המשפט על יישום ומימוש הסדר הפשרה, במועדים ובשלבים המפורטים בפסק הדין. על-פי התיקון החדש לחוק, בית המשפט יוכל גם להתנות את תשלום שכר-הטרחה לבא-כוחה של הקבוצה התובעת - כולו או חלקו - במימוש הסדר הפשרה ובהשלמת ביצועו.

חלק זה של התיקון המוצע מתייחס בעיקר למצבים שבהם מושגת פשרה איכותית, יעילה ומיטבית עבור הקבוצה התובעת, שאלמלא הושגה בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה לא היו מאשרים אותה, אך חברי הקבוצה - מסיבותיהם שלהם - אינם נוקטים צעדים למימוש זכאותם מכוח הפשרה.

מניסיוני, ככל שהנטל המוטל על חברי הקבוצה למימוש זכאותם גדול יותר, וככל שעלות המימוש של הזכאות גבוהה משמעותית ביחס לתועלת המושגת עבורם - חברי הקבוצה לא יפעלו למימוש הזכאות. וכך, כל עוד מדובר בהסדרי פשרה שבהם הנתבעים אינם מבצעים השבה של כספים לחשבונות הבנק של חברי הקבוצה (בדומה להשבה המבוצעת על-ידי חברות תקשורת, תאגידים בנקאיים וחברות הביטוח), שיעור חברי הקבוצה המממשים את זכאותם מכוח הפשרה ימשיך להיות זניח ובלתי משמעותי.

הכותב כבר נתקל בלא מעט מקרים בהם עלות ההגעה למשרדו של פרקליט הנתבעים והחניה בחניון של המשרד עלו על התמורה האישית המגיעה לחבר הקבוצה. לפיכך אין פלא שחברי הקבוצה לא באמת מוכנים לממש את ההפסד הכספי הכרוך בעלויות ממימוש הזכאות. עם זאת, נכון להיום לא נמצאה הדרך להתגבר על מכשול זה.

במקרים כאלה, בהם לא מבוצעת השבה אוטומטית לחברי הקבוצה, לא נכון ולא ראוי להתנות את שכר-טרחתם של התובע הייצוגי ובא-כוח הקבוצה - שטרחו על הגשת תביעה מבוססת והגיעו להסדר פשרה ראוי הוגן ויעיל לטובת חברי הקבוצה - דווקא בשיעור המימוש בפועל של הזכאות מכוח ההסדר בידי חברי הקבוצה. זאת, גם אם שיעור המימוש בפועל של הסדר הפשרה הוא מזערי ביחס לשווי ה'רעיוני' של ההסדר.

אחריותו של התובע הייצוגי ופרקליט הקבוצה אמורה "לפקוע" עם אישור הסדר הפשרה על-ידי בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה, ואין זה נכון וראוי להרחיב את אחריותו של בא-כוח הקבוצה מעבר לקיים, רק בשל כך שחברי הקבוצה אינם פועלים למימוש זכאותם. יש לציין גם כי בשלב זה לבא-כוחה של הקבוצה לא ידוע כלל מי הם חברי הקבוצה.

נכון יהיה אם תוגבל עד למינימום ההכרחי האחריות המוטלת על שכמו של התובע הייצוגי ועל בא-כוחם של חברי הקבוצה, כך שהעובדה שחברי הקבוצה בחרו או לא בחרו לממש את זכאותם, אינה צריכה להשליך על היקף הגמול ושכר-הטרחה המשולמים לתובע הייצוגי ולבאי-כוחו.

התניה כזו בחוק, אם תאושר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית ותתקבל, עלולה לרוקן מתוכן אחת מהמטרות החשובות של הליך התובענה הייצוגית - אפקטיביות והתמודדות ראויה עם התופעה של תת-אכיפה. התניה כזו בשכר-הטרחה גם עלולה להרתיע תובעים ייצוגיים מלהתפשר במקרים הראויים, ועלולה להביא ל'דילול' של הסדרי פשרה איכותיים עבור הציבור.

■ הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין שיפמן-ספיר-שטורם, המתמחה בליטיגציה מסחרית ותביעות ייצוגיות.