א. מבין כל המשפטים הנזרקים על-ידי אנשי ציבור לחלל האוויר של כולנו, שנוא עליי במיוחד המשפט "זה הזמן לשים את כל המחלוקות בצד", וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, כי אני עצלן. משפט כמו "זה הזמן לשים את כל המחלוקות בצד" מיד נשמע לי כמו תיק לא נורמלי בסגנון "זה הזמן לסדר את הארון של הילדים" או "זה הזמן להחליף בין בגדי קיץ לחורף"; מטלה מיותרת ששכרה לעולם לא בצידה; הרי הארון של הילדים יתבלגן מחדש עוד יומיים, הרי הקיץ יחלוף והחורף ישוב והכול יתחיל מההתחלה. אז בשביל מה? מה הטעם?
ובכלל, למה לשים ת'מחלוקות בצד? מה רע שהמחלוקות מונחות איפה שהן מונחות? הן הרי כבר שם, וכבר התרגלנו אליהן, הן הפכו לחלק מהחיים ואפילו התחלנו להניח עליהן דברים אחרים, מה שהופך אותן לרהיט שימושי, כמו מדף. למה סתם להזיז? ואם נזיז את המחלוקות כדי לשים אותן בצד, מי יודע מה מונח מתחתיהן ונרקב כבר מי יודע כמה זמן. מה העבודה הזאת לכם, אני שואל.
ואפרופו זמן - למה "זה הזמן" לשים את המחלוקות בצד? מה נהיה כל-כך דחוף פתאום? למה אי אפשר לעשות את זה מחר? או בעוד שנה? או לעולם לא? מה קרה דווקא בנקודה הזו בזמן? הרי כמו הרוב המוחלט של הדברים בעולם, גם זה יכול לחכות. אם יש דבר אחד שאני יודע בוודאות מוחלטת זה שעכשיו זה ממש לא הזמן לעשות שום דבר במיוחד.
אני אומר הפוך: זה הזמן להשאיר את כל המחלוקות בדיוק איפה שהן!
ב. כל הנאמר לעיל היה הטעם הראשון, האישי. אבל אתם יודעים מה אומרים, שהאישי הוא הפוליטי. אז גם מבחינה פוליטית אני לחלוטין נגד לשים את המחלוקות בצד. וזאת מהטעם הפשוט שהמחלוקות הן לא איזו הפרעה או מטרד. ההפך הגמור: הן לב העניין. הן טעם החיים. הן כל הכיף.
בשבוע שעבר כתב אחי לשם וידידי הטוב הפובליציסט דרור אידר מ"ישראל היום" מאמר מרתק תחת הכותרת "הזמנה לרב-שיח" (גילוי נאות: אידר הוא לא בדיוק ידידי הטוב. למעשה, נפגשנו רק פעם בחטף ופעם או פעמיים התראיינו יחד, אבל אני אוהב את כתיבתו המרתקת, בעיקר כשהיא מפנה חיצים חדים לכיוון המחנה שלי ואנשים שכמותי).
"מה קרה לנו שאנחנו פוחדים ממילים?", כותב אידר, "ממתי העם היהודי פוחד ממלחמת רעיונות ומלחמת תרבות? מבלי משים הפכנו ללוחמים במלחמה אחרת: השתקת הצד היריב...". ובהמשך מוסיף כמה משפטים יפים שהלוואי שהייתי כותב בעצמי: "פיתחו את ספרות עמנו וראו שמלחמת הדעות היא עילת הקיום (raison d'etre) של תרבותנו. כך נולדנו, מתוך סערת המלחמה באלילות וברעיונות נוספים, וכך צמחנו בתהליך דיאלקטי של ויכוחים פנימיים... בכל פעם שנשמע החשש מ'פגיעה בדמוקרטיה' אני תמה. מתי שלטה בתולדותינו דיקטטורה?".
למה כל-כך אהבתי את המאמר של אידר? כי אני חושב בדיוק אותו דבר! ואם כבר ציטטתי אותו, למה לא אצטט גם קצת את עצמי? לפני שנתיים בדיוק כתבתי: "אין, לא הייתה, לא תהיה, ולא יכולה להיות אחדות בעם. כוחנו לא באחדותנו. כוחנו בפילוגנו. מתי הייתה אחדות בעם? האם מישהו יכול להצביע על עשר דקות של אחדות מאז נוסדנו? אני לא מדבר על עשר דקות רצופות - אפילו עשר דקות של אחדות במצטבר לא היו לנו בכל אלפי השנים שאנחנו יחד".
ג. המחלוקות שלנו באות בהרבה שמות וצורות שבבסיס כולן עומדת מלחמת תרבות על אופי המדינה, ובסופו של דבר הן חוזרות על עצמן כמו במשחק נצחי של כיסאות מוזיקליים. פעם זה דתיים חילוניים, פעם אשכנזים מזרחיים, פעם יהודים ערבים, פעם שמרנים ליברליים, פעם שמאל ימין, פעם גברים נשים, פעם מרכז פריפריה וחוזר חלילה וכו' וגו' - הדברים ידועים ומוכרים לכל ישראלי, שלא פעם מוצא את עצמו נאלץ לרקוד על שתי חתונות תוך כדי שהוא אוחז בחבל משני קצותיו ואוכל כמה עוגות במקביל שנשארות שלמות, כי הרי כולנו גם וגם ועוד ומי מאיתנו לא מצא את עצמו מתווכח עם דמותו שלו הניבטת אליו במראה.
הדברים ידועים, אבל בזמן האחרון שמתי לב לעוד משהו: בכל פעם שאנחנו מדברים על מלחמת התרבות בחברה הישראלית, אנחנו מונים פחות או יותר את אותם המחנות הניצים שציינתי לעיל - אבל המחנות האלה לא בדיוק קיימים, או לכל הפחות קיימים בצורה אחרת מהדרך המונוליטית שבה אנו תופסים את הצד שהוא לא אנחנו (הצד שלנו תמיד מורכב יותר, זה ידוע).
אם יש דבר אחד יפה במלחמת תרבות ובאופי המקסים של עמנו הישראלי המטורלל, הרי זה שכל מלחמה כזו משכפלת את עצמה אל תוך כל מחנה, השרוי גם הוא במלחמת תרבות פנימית. ואם יורשה, נדמה לי שבנקודת הזמן הזו מלחמות התרבות הפנימיות מרתקות במיוחד - ולכן השפעתן על מלחמת התרבות הכוללת מרהיבה עוד יותר.
קחו לדוגמה את המאבק האחרון שנערך סביב התבטאויות של רבנים סרוגים כמו הרב קרים והרב לוינשטיין. יותר משהן חשפו את הפער בין החילוניים לדתיים הסרוגים, הן חשפו את הקרב האדיר המתחולל בעת הזו בתוך החברה הסרוגה - בין הפלג החרדי לאומי (חרד"לי) ובין הפלג הליברלי יותר, בין בנט לסמוטריץ', בין גבעת שמואל ורעננה לבין איתמר ובית-אל. מלחמת עולם מרתקת על הכול: גודל הכיפה, מעמד האישה, צורת הלימוד, תפקיד הרבנים ועוד. מלחמת התרבות הפנימית הזו היא למעשה מה שהצית את השלב האחרון במלחמת התרבות הכלל-ישראלית.
ד. וכך זה משכפל את עצמו בכל מגזר. החרדים הליטאים קרועים בינם לבין עצמם מ-2012, אז נפטר הרב אלישיב ז"ל, במלחמת ירושה פרועה בין הרב שטיינמן לרב אויירבך - מלחמת תרבות לכל דבר ועניין. בין ירושלים לבני ברק, בין המתונים למתבדלים, בין השונאים (תומכי שטיינמן) למחבלים (תומכי אויירבך). גם למאבק הזה יש השפעה גדולה על השיח הכלל ישראלי. וכנ"ל אצל האחים בש"ס, שמאז פטירת מר"ן הרב עובדיה יוסף ב-2013 נמצאת גם היא במאבק ירושה עקוב בין הרבנים שלמה עמאר ויצחק יוסף. גם זה מאבק שאף על פי שחלקנו לא מבחינים בו, הוא משפיע על כולנו. כנ"ל עם מזרחיים, שנמצאים במלחמת תרבות בין קיצוניים כמו מאור זגורי, רועי חסן וחבריהם לבין השאר.
מי עוד יש לנו פה בישראל? הערבים? גם הם נתונים במאבק פנימי עצום. בין התומכים בהשתלבות בישראל לבין המסתגרים, בין הדתיים לחילוניים, בין חד"ש לבל"ד, בין הצעירים לזקנים, בין צורת חיים חמולתית לבין אורח חיים פתוח יותר, בין תושבי הגליל לתושבי הנגב. זו חברה שתוססת במלחמות פנימיות עקובות מדם (לא פעם דם ממש) - שגם הן משפיעות על כלל החברה.
השמאל? הוא עוד מלקק את הפצעים מרצח רבין ומהסיבוב שעשה עליו אהוד ברק. לשמאל אין אדמו"רים, ולאלה שהיו - כמו יהושע, עוז או גרוסמן - אף אחד כבר לא מקשיב (אולי חוץ מגרוסמן, שדבריו תמיד דברי טעם). הוא נאבק בינו לבין עצמו בשלל סוגיות: הפלג הא-ציוני נגד הרוב הציוני, מאבק בכיבוש או מלחמה חברתית, לפזול למרכז או להתבצר בפינה. גם למלחמת התרבות הפנימית הזו יש השפעה על כולנו.
הימין? הוא אמנם יכול להיראות מגובש, אבל רק עד שקורה משהו. כל סוגיה כמעט - מהר הבית עד אלאור אזריה - חושפת את המלחמה הפנימית. גם הוא נקרע בין ההדר הבית"רי של פעם לסחי הבית"ר-ירושלים של היום. וזה עוד לפני שדיברנו על המלחמה העומדת לפני הימין: הרי נתניהו לא ישלוט לנצח. כרגע כולם מפחדים להרים את הראש מפחד המנהיג, אבל מתישהו יתחיל שם קרב ירושה מטורף, שיהפוך להיות ההצגה הכי טובה שנראתה פה כבר המון זמן.
ה. אלה הם חיינו בזמן הזה: מלחמת תרבות בתוך מלחמת תרבות בתוך מלחמת תרבות. לא בבושקה אחת - חנות בבושקות של מאבקים מרתקים המשליכים אחד על השני.
אז עכשיו תגידו לי אתם: האם עכשיו זה באמת הזמן לשים את כל המחלוקות בצד? נכון שלא?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.