הפספוס של בוגי

משה (בוגי) יעלון מרבה באחרונה לנאום ולהתראיין כדי לבנות את עתידו הפוליטי. הבוקר (ד') הוא הופיע באוניברסיטת בר-אילן, שם אמר, בין השאר,את הדברים הבאים: "חקירות נפתחות ונסגרות נגד רה"מ; (יש) שר שהינו אסיר לשעבר; תוקפים את התקשורת, צה"ל וערכיו ואת מערכת המשפט". כל מילה בסלע. ומכיוון שזה המצב, אמר יעלון למאזיניו: "החלטתי להתמודד על ההנהגה הלאומית". או.קיי, יפה, גם דברים נכוחים ונכונים. שונים מהדמגוגיה שנועדה להאדיר את מי שאינו ראוי לכך, ולהתעלם ממה שראוי לגינוי. יעלון מדבר בצורה ישירה, גלויה, כנה - כל הדברים הטובים והיפים.

ה"אבל" הגדול

אבל - ואיזה אבל גדול זה - בנימין נתניהו אמר לפני זמן קצר שלולא הדיח את יעלון ממשרד הביטחון, לא היינו שומעים מפיו את הביקורת שהוא מטיח כיום. מה אתה אומר על כך, יעלון? נראה שזו עובדה, לא? כלומר, כל מה שאתה מתאר היום - כל זה הרי היה קיים גם כשאתה היית חבר בכיר ביותר בממשלה. אם המצב היה כל כך שלילי, כפי שאתה מתאר אותו, למה נשארת בממשלה? למה לא יצאת ממנה כדי ליידע אותנו, להזהיר, כדי לסייע בהפלת הממשלה שאתה כל כך מבקר?

איך אפשר להאמין?

אנחנו בהחלט זקוקים למנהיגות נקייה ונבונה, עם אינטגריטי, מה שאין לנו כיום. הייתה מחשבה-תקווה, שאתה, יעלון, כזה. למרבית הצער, על פי התנהגותך אתה לא. האם יש ספק שלולא הודחת, היית מפזר היום שבחים לנתניהו בפרט ולממשלה בכלל? אז איך אנחנו יכולים להאמין שאתה שונה מאלה שאתה מבקר? עיתוי, כידוע, הוא חשוב ביותר. ואתה פספסת, יעלון. כשאתה משמיע את הביקורת החריפה (והנכונה בדרך כלל) לאחר שהודחת, היא לא אמינה, לא שווה דבר. כלום.

מי מתבייש? מי נכלם?

עוד אמר יעלון: "ישנה תחושת בושה וכלימה ממה שקורה למעלה". איפה? אצל מי? בטח לא כל הציבור.

"יש ציבור שאינו יודע בושה מהי. ציבור זה מונהג בעיקר על ידי שנאה, לא שום דבר אחר. זה לא שהם בהכרח אוהבים את נתניהו, אבל הם אוהבים פחות את כל מי שאינו נתניהו. כלומר כל מה שנחשב אצלם שמאלן. לא רק שאין שם בושה, אלא יש אי-רצון לדעת את העובדות.

עובדות שאינן מיטיבות עם נתניהו והימין הן "לא נכונות", הן תעמולה של השמאל. גם אם ההוכחות מונחות על השולחן, לפני האף, במשטרה, בבתי המשפט. עד שהודחת, יעלון, אתה היית אחד ממנהיגי אותו ציבור, אחד מהם. זוכר?