חלומות נתניהו

סיסמה ריקה. "אתם יודעים איך אפשר להשיג צמיחה של 5%?", שאל השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו את בכירי משרד האוצר, ומיהר להשיב בעצמו: "יש רק דרך אחת לעשות זאת - חוק בוררות חובה".

נתניהו מתכוון להצעה שמגיחה בכל שנה מחדש ולפיה המדינה תאסור שביתות בגופים ציבוריים חיוניים כמו רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, נמלי הים, בתי חולים וחברת החשמל, כך שהכרעה בנושאים שבמחלוקת תתקבל בידי בורר מוסכם. המודל הזה בעייתי מאוד אך לא בלתי לגיטימי. לא צריך למהר לצעוק "ארדואן" כמו שעשו כמה פוליטיקאים ביממה האחרונה, במיוחד כשמביאים בחשבון שהוא קיים גם בקנדה וארה"ב - לא בדיוק מדינות טוטאליטריות.

אבל, אחרי שאמרנו את זה כדאי להזכיר את הדוח שפרסם משרד הכלכלה רק לפני 3 שבועות, ולפיו לראשונה מספר השביתות במגזר הפרטי שווה לזה של המגזר הציבורי, שבו נרשמת ירידה עקבית זה כמה שנים טובות. למעשה, הדוח מראה שאובדן ימי העבודה כתוצאה משביתות במגזר הפרטי גבוה פי 4 מזה שבמגזר הציבורי.

המשק הישראלי, אגב, צמח בשיעורים יפים מאוד דווקא בתקופות סוערות יותר בעולם יחסי העבודה. באופן אירוני, המדינה נכוותה בפעם האחרונה שהיא התעקשה על הליך בוררות. זה קרה מול ההסתדרות הרפואית, כשפסק הבוררות שפורסם בנובמבר 2008 העניק לרופאים תוספת שכר גבוהה של 24.2% בלי שהמדינה (והציבור) קיבלו דבר בתמורה.

לעומת זאת, בהסכם משנת 2011, שהושג לאחר שביתות ועיצומים, המדינה התעקשה והצליחה להשיג הסכמה לחלוקה דיפרנציאלית וצודקת של תוספות השכר, בין היתר לטובת הפריפריה, חיוב הרופאים בשעון נוכחות, הגברת הנוכחות של מומחים אחר הצהריים ועוד. בוררות פירושה התפרקות מהיכולת הבסיסית לנהל מו"מ ישיר בצורה של תן וקח, ושני הצדדים עשויים להפסיד מכך. הימור שלנו: גם הפעם "בוררות חובה" תישאר בגדר סיסמה ריקה.

אחת מעשר. כבר כמה שבועות שב"גלובס" מנסים להגדיל את שיעור הנשים שכותבות מאמרים לעמודי הדעות של העיתון. המדור פתוח לכולם, הנושאים מגוונים, אבל על כל 10 הצעות שמתקבלות לפרסם בו מאמר, בקושי אחת מגיעה מאישה. ניסיונות לפנות באופן יזום לנשים שיכתבו, נשים בעמדות השפעה, חלקן אפילו שברו כמה תקרות זכוכית בחיים, אינם עולים יפה.

את התופעה הזו מכיר גם כל מי שניסה להזמין נשים להוביל הרצאות או מושבים בכנסים. רבות אינן רוצות להופיע או לדבר מול קהל. למה זה קורה? הסבר אפשרי טמון במוצץ לתינוקות שבו נתקלתי השבוע בסופר-פארם ועליו הכיתוב: "היופי מאמא, הכסף מאבא". נו, לא יזיק לך קצת הומור, היו מי שאמרו לי, אבל זה הומור כמו שהציור של איילת שקד בעירום הוא אמנות. איכשהו, תמיד ההומור הזה מגיע על חשבונן של נשים. לא במקרה את הכסף ייחסו לאבא, ולא במקרה הייתה זו שקד עירומה ולא נפתלי בנט.

הילדים שלנו, גם עמוק בתוך המאה ה-21, עוברים הסללה יומיומית לפי חלוקת תפקידים מגדרית שאמורה הייתה להיעלם מהעולם עוד במאה הקודמת. המסר מייצר הוויה וזו מעצבת את התודעה. חצי הנחמה בעניין הגיע השבוע דווקא מאמריקה, בזכות הנאום הסוחף של מישל אובמה ובעיקר זה של הילרי קלינטון שביקשה להעביר מסר לילדות הקטנות שצופות בה: "אני אולי אהיה הנשיאה הראשונה של ארה"ב, אבל אחת מכן תהיה הבאה בתור".

טיפה בים. מליאת הכנסת אישרה השבוע הוראת שעה לחמש שנים שתחייב רשויות מקומיות באזורי ביקוש לאשר תוספת של עד 10% במספר הדירות בפרויקטים למגורים, כל זמן שאין בכך הגדלה של אחוזי הבנייה. המשמעות: יותר דירות (קטנות) באותו שטח. מדובר בצעד מבורך שמתמודד לא רק עם הצד המרכזי של יוקר הדיור, כלומר ההיצע, אלא גם עם התמהיל של ההיצע.

הבעיה היא שזו טיפה בים: אם עד לפני שני עשורים כמעט כל פרויקט מגורים כלל נתח משמעותי של דירות 3-4 חדרים עם מפרט סטנדרטי, היום תוכלו לבחור בין דירות גדולות, ענקיות, מיני-פנטהאוז ופנטהאוז. כל פרויקט הוא "פסגות", "צמרות" ו"חלומות". עד שהמדינה לא תשנה את התמהיל הזה באגרסיביות, עבור רבים מדי הדירה תישאר בגדר חלום והמחיר יישאר בפסגה.

shai-n@globes.co.il