בואו נדבר על פיפי

יש דברים שלא נעים לדבר עליהם, למשל - עשיית צרכים. לא נעים, אבל צריך. הרבה יותר לא נעים, כשמסתובבים ברחוב וצריכים, ואין איפה לעשות. בחוצות הערים הישראליות נדירים תאי שירותים ציבוריים. במקומות הבודדים שהם קיימים, התחזוקה לרוב כה ירודה עד שהם בלתי ראויים לשימוש.

מה עושים? בלית ברירה, ניגשים לשיחים שעל יד הגינה, או מתגנבים לאחורי בית ומקווים שאף שכן לא יציץ מהחלון. פתרון אחר הוא לגשת לבית קפה סמוך ולבקש, אבל זה קצת מביך, ולא תמיד עובד. בבית קפה שסובל מעודף צריכים-מזדמנים, לפעמים יסרבו לבקשה, ואף יציבו שלט אזהרה (כמו בתמונה).

 קפה נחמה בתא / צילום: מירב מורן

כמו בפריז

במהלך ראוי לשבח הציבה השנה עיריית תל אביב שירותים ציבוריים בחוצותיה, כמו בפריז. אפשר להיכנס בשניים ויש סידור אפילו לחתל תינוק. השירותים מנקים את עצמם באופן אוטומטי אחרי כל שימוש ומתוחזקים היטב. אבל יש חסרונות, הם בומבסטיים ומכוערים, ולכן תופסים מקום יקר ורב ברחוב. בנוסף לכך הם יקרים: 300 אלף שקל לכל מתקן, לא כולל בלאי ותחזוקה שוטפת.

אסלה לכל דורש

יש פתרון אחר, והוא כבר קיים: חדרי נוחיות רבים ובמפלס הרחוב פזורים בכל הערים, בתוך בנייני ציבור ובבתי עסק, בסניפי בנקים, בסופרמרקטים וכמובן במסעדות ובבתי הקפה, והם יכולים לשמש את כל הציבור. מהלך כזה צריך להתחיל במוסדות, שצריכים כבר היום להכריז שחדרי הנוחיות בקומות הכניסה - בבית העירייה, במתנ"סים ובאולמות התיאטרון, פתוחים לשימוש הקהל הרחב. הם יתנו דוגמה לעסקים, שרישיון העסק שלהם יכלול סעיף חובה לאפשר שימוש בשירותים לכל דורש. כך בבת אחת, ובלי הוצאת כספי ציבור, יהיו בעיר אסלות לכל אישה זקן וטף.

אפשר ליזום מהלך שיחריג את שטח השירותים מחישוב הארנונה, בעידוד שר הפנים שלבטח יסכים. אך החיסכון לעסק ינוע בין 600 ל-3,000 שקלים לשנה, סכום שאינו תמריץ מספיק.

לעסקים בעצם אין ממה לחשוש: הוראה גורפת תחלק את המשתמשים בין כולם, כך שהמטלה הציבורית החדשה תהיה תוספת זניחה.

עוד דבר שכדאי להביא בחשבון: עובר האורח שצריך היום, הוא הצרכן שקנה אתמול ויקנה גם מחר. ועוד דבר: פעילות מסחרית ובילוי בקומות הקרקע מגיעים עם רעש, לכלוך ותנועת ספקים, תהיה אסלה זו, כפרתם הקטנה ותרומת העסקים למרחב הציבורי ולשכנים.